אמינות

במובן הישן:

מה שאני אומר ועושה, זהה למה שאני אומר ומתכוון בכנות לעשות. לא אנסה למצוא או לייצר פתחים למעקפים או למילוט. אפעל כדי שכולם יראו את ההשלכות של הפרת התנאים כפי שאני רואה אותם ומאמין שצריכים להיות וילמד מכך לא לעקוף או להונות. אני פועל מתוך רצון לעשות טוב לכל האינטרסים של המעורבים בדבר, כפי שהם ואני מבינים אינטרסים אלה.

המציאות שנוצרת היא של קיבעון. הרצון העיוור להישאר אמין והפחד להיות מואשם בהפרת האימינות, עלול להמית את האפשרות לפעולה יצירתית הנובעת מהרגע ומן החיים. דבר זה עלול לזרוע זרעים של פחד ולהביא לפעולות בחיים שנובעות מהפחד.

 

במובן המתחדש:

אמינות נובעת מן הכרה בכך שאנשים עושים את תפקידם כהלכה. שטבע האדם טוב ושואף להרמוניה. כמו באטלר/משרת- שמנחש מה המאסטר שלו צריך. בלי הנחיות. ״אני משאיר לך להבין מה טוב לי, ואתה דואג לזה.״

העולם רחוק מזה היום, משהו בסיסי הופר. בחירה, זכויות אישיות והלגיטימיות להיות שונה  הובנו בלא מעט פעמים כרשות לאי כבוד לדבר עצמו ולאדם העומד לפניך. זוהי כמובן איננה הכוונה המקורית, אבל בשמה הופרה האחדות וכולנו נשארנו אינדיוידואלים. 

כשאני נאמנה לאמינות אני אחראית לא להתבלבל אלא לפעול בהתאם לשאיפה לטוב ולהרמוניה ולידיעה שכך העולם הוא באמת.

במציאות כזו, אני מוכנה לקבל את הבילבול שיוצר את הפחד, הכאב ואפילו המוות, אבל אני מחוייבת שלא להתפתות. אני כואבת את כאב הויתור והעיוות שקרה עם הזמן ויכולה להראות אותו לאחרים. אני אחראית לדעת בעצמי או ללמוד איך חיים את ההרמוניה הטבעית ולהראות את הסיכון שיש כשלא חיים כך.

מכאן אבקש לחולל מעבר מן השאלה- מהו האינטרס של כל אחד (מתבסס על העבר ועל הראייה שבאה מן האינדיוידואליזם ודיס ההרמוניה) ל-מהן הלמידה, הצמיחה, הברכה, והאפשרות המתחדשת בחיינו.

אודות המחבר

השארת תגובה