הספר הזה כתוב לנשים. הוא כתוב לנשים הנחבטות על קיר נעלם, שלא מבינות למה ואיך זה קורה. שבמשך שנים קיבלו או נתנו לעצמן הסברים שאמורים היו להניח את הדעת, אבל הם לא.

אז השאלה שאנחנו שואלות בספר הזה היא – נשים, מה יקרה אם נתייאש? לפעמים נתייאש מהם, לפעמים נתייאש מ–לא לכאוב כשאנחנו איתם, נתייאש מלחשוב שהם יבואו באמת, שלא יעלמו או ישנאו או יאשימו או ינטרו טינה. מה אם לפעמים נתייאש מהציפייה שלנו שהם יהיו אחרים? או שפשוט יהיו יותר כמו נשים? מה אם נקבל את זה שאי אפשר לסמוך על זה שישתפו איתנו את עצמם אלא רק את מה שיש להם? מה יקרה אם נשמוט את הציפייה למעוף משותף, ליצירה משותפת, ללהיות אחת איתם בלי התחלה, אמצע וסוף, לללכת איתם לאיבוד ולהתגלות איתם מחדש? מה אם נראה אותם ממש, כמו שהם, עם כל מה שהם, וכל מה שהם לא?

אולי אז נראה, שזהו השער לשלב התפתחותי חדש, שבו נפסיק לחיות את האשליה הנפרדת, השתלטנית והמנצלת שאנחנו קוראים לה בטעות ״הטבע שלנו״, רק בגלל שבנקודת זמן מסוימת, נשים נאלמו דום וגברים נשארו במידה רבה לבד, נושאים באחריות וקובעים. חשוב לומר את זה, כדי שלגברים יהיו ההזדמנות והמרחב להתגלות לעצמם מחדש וכי רק מתוך זה, שנשים תסכמנה להכיר בכך שזה ככה, הן תוכלנה באמת להוביל. להוביל משמעו כאן – לשתף בפשטות במה שהן רואות, לקבוע כללי משחק, לדעת שהן סמכות של חכמה ומחויב ֹות לעשות טוב לכולם ולממש את כל אלה הלכה למעשה. באמת. אולי כך יוכלו גם הגברים להיות יותר פנויים להניח את כובע רב החובל ולנשום את המרחבים והאווירה, שנשים ייצרו עבורם ועבור כולם. אולי הם יבחרו להתרחק או ליצור קשר בצורה אחרת. ואז תוכלנה נשים לראות, להרגיש, להקשיב באמת ולעשות פעולה מדויקת ונותנת חיים.