הקדמה
המעבר בין עולם המיינד לעולם האמת, הוא כמו לעבור מקשקוש לציור או צילום. יש כל כך הרבה רעש בעולם המיינד, המון ״חייב״ ו״צריך״ ו״ככה זה״ ו״ככה זה לא״. כמו חוסר אמונה שהחיים, שהאהבה, יכולה להיות כל כך פשוטה, כל כך שקטה, כמו שהיא באמת. הקושי הוא במעבר בין הממדים האלו. זה ממש כמו לקפוץ מצוק לתוך משהו שלא נראה שיש לו סוף או מטרה ברורה וזה קשה. אנחנו בעיקר לא רגילים להאמין שזה בסדר ככה, פשוט כמו שזה מופיע. לכן גם קל מאד למיינד לקפוץ בכל שלב, להסביר ולסבך.
את העולם אנחנו חווים באמצעות החכמה והידע שחיים בנו ועל ידי האופן בו אנו תופסים את עצמינו, את העולם ואת היחסים שביניהם. כך מתפתחת היכולת שלנו לנוע בחיים, כשאנחנו מביאים את החכמה והידע לידי ביטוי והופכים אותם מאפשרות למציאות. כדי שהדבר יקרה, יצטרך הידע להיות מולך על ידי הבנות, תבניות וכללים שאימצנו וירשנו, או לחילופין גילינו, יצרנו והמצאנו. אלה פועלים כמו סיבים אופטיים, כמו חומר מוליך, שעליו מועברים ונישאים הידע והחכמה.
התבוננות
ישנה האמת (THE TRUTH), האופן האמיתי של העולם, הדברים כהוויתם. וישנה מציאות (REALITY) שאנחנו יוצרים על ידי כח המיגנוט שלנו. הכלי בעזרתו אנחנו ממגנטים הוא המחשבה. המחשבה מושכת וממגנטת מן האינסוף את החלקיקים כך שנוצרת מראה שלה. אנרגיה מושכת את אותה אנרגיה מן היקום. דומה מושך דומה. חסר מושך חסר. מלא מושך מלא. שקט מושך שקט.
האמת היא שם. נצחית. לא צריך להתאמץ, לדחוף, למשוך או ליצור חיכוך או מניפולציה כלשהי, על מנת ליצור אותה. אי אפשר ליצור אותה מפני שהיא כבר נוצרה והיא חיה ומזינה אותנו כל הזמן.
המציאות היא ש"נוצרת" ואנחנו יוצרים אותה באמצעות המחשבה שלנו, מה שהופך אותה לשברירית מאד. לרב נוצרת המציאות שלא במודע אלא מתוך אמונה במחשבה והזדהות איתה, מבלי לדעת כלל. כלומר, היא מתקיימת כל עוד אנחנו מאמינים במחשבה. ברגע שאנחנו מאמינים בה פחות או בכלל לא, היא נחלשת עד נעלמת. המציאות שהייתה לא תתקיים עוד. כאשר המיינד לא ייצר מציאות, חיינו לא יהיו עוד פרי המחשבות שלנו אלא פרייה של חכמה אחרת. אז נחיה את התנועה האמיתית של החיים, את האופן בו הסדר הבסיסי מתרחש.
כל עוד אנחנו מאמינים במחשבה, היא מקיימת את המציאות, ואנחנו, שחיים את המציאות הזו זמן רב, ומזדהים איתה יותר ויותר, הולכים ומתרחקים מן האמת ונשבים באשליה שהיא המציאות שאנחנו יוצרים באמצעות המחשבה.
כשאנחנו מזוהים עם מחשבה היא יכולה לעצב לגמרי את המציאות שבה אנו חיים ואפילו להרוג. הכח איננו של המחשבה, שהיא במהותה אנרגיה דחוסה, אלא של האמונה שלנו, של ההתכוונות שלנו, "התוכן" שלה. כשאנחנו ממקדים את תשומת ליבנו במשהו הוא גדל ומתרחב.
המציאות המומצאת, האשלייתית, איננה קיימת אם אני לא מאמינה בה. לכן היא שברירית מאד- ברגע שלא נאמין היא לא תהיה. היא מעוררת פחד- משום שאנחנו יודעים שאנחנו חיים "סיפור" שאם לא נתחזק אותו הוא יתמוטט וזו אחריות עצומה זוללת אנרגיה, והיא יוצרת כוחניות ואלימות- משום שהפחד שלנו מהתפרקות המציאות המדומה שולח אותנו להגן עליה בחירוף נפש, אחרת, לתפישתנו, הכל יאבד, יהיה כאוס ואנחנו נמות.
כשאנחנו אומרים שהפחד אשלייתי אין הכוונה שאין ממה לפחד ואין הכוונה שכאב ופחד, לפעמים איומים, לא יתרחשו. הם מתרחשים ובממדים קשים וכואבים. מה שנבקש לראות ולזכור, הוא שבאמונותינו ובמחשבותינו אנחנו יוצרים את המצבים הקשים האלה. לפעמים במודע ולרוב שלא במודע אנחנו מתחזקים את המציאות הקשה ומחמירים אותה, גם אם אנחנו נגדה ופועלים לשנותה.
כך יוכל לראות אדם סובל או כואב כיצד בעצם מחשבותיו הוא יוצר לעצמו את גל האלימות והסבל הבאים ויוכל שלא לעשות כך, גם אם היה קורבן של אלימות קשה, ניכור וניצול. כך תוכל אישה כואבת או מתאבלת לדעת שאינה חסרת אונים ושהיא יכולה גם בתוך הכאב לשאוב מן החכמה הטבעית שלה וליצור לה ולאחרים מציאות חדשה. כאשר נוכל להסתכל על המחשבות שיוצרות את הכאב ולדעת שאנחנו איננו המחשבה שלנו, אז יקטן הכאב ולפעמים אפילו יעלם. כך נדע, שגם כשקורים הקשים שבדברים, הטבע האמיתי שלנו איננו נפגע, ואנחנו יכולים בכל רגע לפנות אליו, לשים לב לחכמה שהוא מדבר ולחיות אותה ברגע הבא. כך נוצרת טרנספורמציה. כך מתבצע מעבר בין המימדים.
האמת היא נצחית. איך שלא יהיה נחזור אליה. היא מה שנפגוש לאחר שנצא למסעות של אשליה, למעגלי סמסרה, ונחזור מותשים ומאוכזבים. באמת ניתן להטיל ספק, ואין מי שיפריע לנו לעשות זאת. לאמת לא קורה דבר כאשר מטילים בה ספק. דרך הספק ודרך הקול הפנימי והידיעה העמוקה, אנחנו יכולים להגיע רק למקום אחד. אל האמת.
הקודם
הבנה, ראיה, ידיעה - שלושה שהם מבולבלים
כל כך התרגלנו לתת לשכל לשלוט, ששכחנו איך זה לחיות את החיים ואיך לחוות את העולם שלא דרכו. שלא דרך השכל.
הבחנה שמסייעת לי להתעורר מאשליות, היא זו המסמנת את ההבדל שבין ראייה, ידיעה והבנה.
הבנה היא תפיסת הדברים על ידי השכל, על פי היגיון ומחשבות נתונות מראש. רק כאשר המציאות מתאימה או מותאמת למחשבות ולתבניות המחשבה אליהם אנחנו מורגלים, אנחנו יכולים להבין.
לכן פעמים רבות כל כך, הבנה מצרה ומגבילה.
משום שהיא תופסת את הדברים רק על פי מה שהשכל המוגבל מסוגל לקלוט.
משום שהיא מתעלמת מכל השאר. וכל השאר הוא העיקר. השכל תופס חלקיקים מוטים, על פי המחשבות והאמונות שפועלות כמסננת.
ראיה היא המפגש הישיר עם האמת. בלתי אמצעי. פשוט. נוכח. במפגש של אמת אנחנו יודעים שטבע האדם הוא אור, אנרגיה אינסופית- בלתי תלוייה בדבר, הוויה, טבע ולא דבר מה מומצא או כזה שנגרם. אני אור ואני רואה באחר אור. אני חיים ואני רואה באחר חיים. אני תנועה ואני רואה באחר או בעולם תנועה.
אנחנו רואים ראייה נקייה ומדוייקת, כאשר אנחנו הופכים לפשוטים מאד, למעשה לילדים, כאשר איננו מזדהים עם מחשבות אלא שורים בהוויה עצמה, באני שאיננו המחשבות. זהו מקום שהוא טבורו של עולם, מרכזה של הבריאה. זהו אמצע גלגל האופן, שבו כל החישורים, השונים זה מזה, מגיעים למקורם ולמה שמאפשר להם לנוע וליצור תנועה לאחרים. שם, במקום הזה, כאשר האדם מכיר את טבעו האמיתי, הוא רואה באחר ובעולם כולו את הטבע האמיתי שלו, אחד עם הכל. שם המרכז שלו, הוא מרכזם של כל הדברים. מהמקום הזה לא יכול אדם לחוש בדידות, כיוון שהוא חלק מהכל, שייך להכל. אין אפשרות אחרת.
ידיעה היא ראיה שבאה מאהבה ומחמלה. ידיעה , כמו "לדעת אישה" היא התנועה שבה אני נגמר ואין שניים. שם אני יודע את האחר משום שאין אני, ואין הוא. שנינו התעוררנו מן האשליה של שניים ויותר וחזרנו לגור בתוך האחד. כי זהו טבענו האמיתי. למעשה, כי זוהי האמת. אין יותר סחף ואין יותר הזדהות עם זהויות שונות ונפרדות.
הכול תנועה. התרחשות. הוויה שרויה בעצמה.
בעין ההתבוננות, ברגעים של ריכוז גבוה והתמקדות מלאה ,מופיע שקט, דממה דקה.
זה לא שקט כי אין רעש.
זה לא שקט כי אין ציפייה.
התנועה הטבעית הזו, בסיסה הוא שקט, דממה, מודעות וגם חוסר תנועה.
לא במובן של חוסר תנועה כמו דבר מה תקוע אלא כמו העד שמתבונן במסך.
אני מצד אחד תנועה והשתנות ובו בזמן שקט ודממה.
אני אחת עם התנועה ובהיותי כזו, גם יודעת את התנועה.
ואז אני מתגלה לעצמי, זו שכל התנועה חיה בה, ואני שקט.
ביום יום, במהלך חיינו, אנחנו מקימים רעש רב ופועלים בעקשנות. דעות, רצונות, פחדים, צרכים, כולם פועלים בו זמנית, לוחצים ודוחפים. אנחנו קוראים לזה חיים. בפועל כל אלה אינם מאפשרים לנו לראות את מה שנמצא שם זה מכבר. היכולת להיות בתוך ההתרוקנות מעצמי, התרוקנות שמפנה מקום, היא זו שתאפשר לדממה הדקה שנמצאת ונוכחת בכל רגע מחיינו, להיכנס לפעולה חיה, מלאה ובנוכחות גבוהה. זהו מקום שנרצה לראות, להכיר אותו ולהיות בו.
התבוננות זו היא כמו הסכמה להיות שקט. להיות מים שקטים שנותנים למלאות להראות את עצמה בהם.
המשמעויות הן שלוש:
- להיות עם שקט זוהי ההסכמה שלי להיות נח ונוכח בתוך השקט. זוהי ההסכמה שלי לחוות את המחשבה על פחד וריק שאנחנו מאמינים שנמצאים בתוכנו, בעצמנו, כאשר השקט יעטוף אותנו.
- לחוות את זה שלא ידענו מה אנחנו, וכל מה שחשבנו היה אוסף של מחשבות. להסכים לדעת שלא ידענו מה אנחנו.
- לדעת, שעכשיו הפניות שלנו וההשתוקקות היא לא אל משהו או מישהו, אלא היא נותנת מקום למזוכך ולמדויק שבי להתגלות.
ברגעים האלה ישנה אפשרות להסתכל על המחשבה באיכות חדה. הכל נהיה ברור, נקי ובולט. כל השאר דוהה לריק.
הקודם
הבא
התנסות - מבוא
לא אנחנו יצרנו את ההתנסות בחומר ובבשר. כך נבראנו. זוהי חכמה עמוקה ומסתורית שהזמינה אותנו להתנסות הזו, ואנחנו אמרנו כן.
לכן, המסע האנושי איננו בא להצדיק את השהות כאן או לשפוט אותה, וגם לא להזדהות איתה. המסע האנושי הוא להסכים. לומר כן, להיותי קיים, לחומר ולבשר, אבל לא על מנת להאמין בהם אלא על מנת להתנסות בהם, לראות מה קורה לנו כשאנחנו מאמינים שאנחנו חומר, צורך, פחד, דבר. כאשר אנחנו מתנסים בחומר, אנחנו פוגשים גם את ההזדהות שלנו איתו ואז גם את המקום הריק, החסר והמפחד, שנוצר מתלות בחומר. ודרך זה אנחנו גם לומדים ומתנסים במה זה לא-חומר, קרי – רוח. תלות כזו יכולה לבוא לביטוי בכך שאעריך עצמי בהתאם לכסף שברשותי או מתוך המחשבה שהגוף הוא אני ואני נגמר כשהגוף נגמר. וכמובן כפחד מהמוות.
האמת היא שאנחנו אור, אנרגיה נובעת. פשוט כך, מעצם היותי חי, כמו כל דבר חי אחר, שהוא אנרגיית חיים, גם אני כך. אנרגית החיים הזו, היא מושלמת, היא חיים, כמו שהיא, לא ניתן להוסיף עליה ולא ניתן לגרוע ממנה.
האני הזה שהוא אור הוא מה שאנחנו באמת. הוא המהות האמיתית הנשמתית שלנו. אנרגית החיים הזו, היא איננה האני המוכר לנו מרשימת התכונות, הכישרונות, ההצלחות והכישלונות שלנו, אלא המהות האמיתית שלנו. משם באה אינטואיציה, תחושות של קריאות פנימיות שאי אפשר להתווכח איתן, הניצוץ בעיניים, המי שאנחנו! את האני הזה אנחנו יודעים ידיעה פנימית. זוהי איננה ידיעה של השכל ואין זו הבנה, אלא זיכרון והכרות אינטימית עם המהות שלנו, עם טבענו האמיתי.
האשליה היא כל השאר. ויש לנו לעבור בתוכה כדי להתעורר ממנה ולחזור לגור בהוויה עצמה.
זוהי ההתנסות. חוויה מלאה הכוללת את כל החושים, את הרגש, המחשבה והגוף כולו.
זהו מעבר מלא – כניסה, שהייה ויציאה.
עוצמתה של ההתנסות היא המידה בה היא מעוררת בנו רגשות ומחשבות שעד כה היו רדומים, לא ידענו על קיומם או שראינו אותם ובחרנו להתעלם מהם.
כשאנחנו עוברים התנסות, זוהי עדות יפה ובהירה לכך שאנחנו אומרים כן לנשמה שאנחנו, בוחרים להיענות למסתורין ואיננו חשים הכרח לאחוז באני המוכר.
התנסות איננה מצב חיצוני אלא מצב הוויה.
זהו מה שאנחנו מרגישים ורואים ברגע נתון.
ככל שנאמר כן לרגע הזה ולמה שהוא בא לעורר בנו, כך תהייה ההתנסות מלאה יותר, בהירה יותר, קצרה יותר ומגדלת יותר.
בהתנסות טוטאלית בה אנחנו אומרים כן מלא, דרוש לנו רגע אחד בלבד על מנת לחוות ידיעה עמוקה של ההבדל בין מי שחשבנו שאנחנו- אוסף של מחשבות, אמונות ורגשות מותנים- לבין הוויה האמיתית שאנחנו- הוויה של אור, אנרגיה עצומה נותנת חיים ובוראת באמצעות מחשבות ומיקוד תשומת לב.
חלק גדול מחייהם של רב בני האדם עובר בהתנגדות להתנסות.
רובינו רואים בשאלת ההישרדות והמשכיותם של חיים, משפחה, עסק, יחסי חברות וכו'- כמטרת חיינו.
אנחנו ערים לא אחת לעובדה, שהמשכיות אין בה בהכרח שמחת חיים, יצירה וחופש להיות- אולם הפחד מאובדן ושינוי גדול יותר מן הויתור על אלה.
לכן סיגלנו לנו אמונות שאומרות:
"קודם נפתור את הבעיות של היום ואחר כך נאמר כן להתנסות שתפתח שער לחדש"
"קודם נמנע נזקים ונבטיח המשכיות ואחר כך נתעסק באיכות החיים ובמימוש עצמי"
"אי אפשר לחיות אם לא מטפלים קודם בדחוף, במניעה ובביטחון."
הדבר דומה לאדם שנכנס לבר ורואה שלט מעל הדלפק "בירה חינם מחר".
כל כך הרבה אנחנו מהלכים בחיים אוחזים בעור מת, בעטיפות ריקות, מוגבלים על ידי עצמנו לחיות מתוך הישן- מקווים לטוב, עסוקים בהתמודדויות ובמאבקים שיוצרים רק יותר התמודדויות ומאבקים, ואומרים- אחר כך נחייה באמת.
ואז אנחנו מתים.
לכן, כל התנגדות להתנסות, כמוה כבחירה בישן, במת, במה שעבר זמנו ובעיקר- במוגבל.
התנסות היא מעשה האהבה של אדם לעצמו.
הידיעה שהוא אינסופי, השפע בעצמו, יפה מעבר לכל דמיון ובורא.
הנכונות של אדם למות לעצמו, היא התנאי לכך שיוולד מחדש, שיוליד את עצמו מחדש.
זהו, בעיני, הביטוי היפה ביותר להבנתה של סינרגיה כ"ריקוד בין המסע האנושי לחסד האלוהי".
התנסות- החיים עצמם
אני בתוך החיים, משמעו, אני בתוך התרחשות. "בתוך" הוא המצב המבלבל.
עצם היותי במצב מסוים אינו מעיד על כך שאני עובר אותו.
זוהי הזמנה פתוחה, שאיננה אלא אריזה חסרת משמעות, אלא אם כן אני נענה לה.
המצב לכשעצמו חסר כוח לחלוטין.
מה שהופך את החיים, את המצבים שאנחנו עוברים וחווים, להתרחשות, להתנסות, הוא אמירת הכן שלנו. הבקשה הכנה שלנו לראות מעבר למחשבה, לגעת בטבע הדברים עצמו. זוהי התמסרות להתרחשות ולרצון הפנימי להתעורר לעצמנו, להרגיש חזק, להתטלטל, לאפשר לתנועה לזרום מחדש בין ובתוך המחשבות הסדורות כל כך במבנים מוחזקים ומתוחזקים היטב על ידי ההיגיון שאנו מאמינים בו.
ההתנסויות שאנחנו עוברים נותנות צורה חדשה לחיים. הדואליות שבטוב או רע, ראוי או שאינו ראוי, איננה יותר מסגרת התייחסות מוגבלת ומגבילה.
אתה נמצא בהתנסות כדי שתלמד את ה"גבולות" על ידי כך שתיגע בהם ותחווה איך זה מרגיש. וכך, כשאתה ער וסקרן, תזהה כל רגע מחדש את יחסיך עם הכל, זהו שחרור שמגדל אותך מעבר לטוב ולרע, למותר ולאסור.
אופני ההתנסות
ההתנסות באה לביטוי בשלושה אופנים עיקריים:
התבוננות על מחשבה בפעולה
הכרות עם המתבונן ושהייה בו
היזכרות בטבענו האמיתי.
התבוננות על מחשבה בפעולה:
ההתנסות עצמה היא השהייה בתוך מצב שמעורר מחשבות רדומות. כמו לפתוח שק של רגשות ומחשבות ולתת להן לצאת החוצה.
רגשות אלה, בתורם, מצביעים על מחשבות שפועלות עלינו כרגע.
כאשר אנו מתבוננים על המחשבה, שומרים איתה על קשר עין, כמו מצלמה מתעדת, ללא דעה ושיפוט אלא הסתכלות על הדברים כפי שהם- נכנס אויר וממלא את המרחב שביננו לבין המחשבה.
כך אנחנו יודעים במלוא מובן המילה שאנחנו איננו המחשבה, איננו מזוהים איתה.
כך אנו גם יודעים שבכח המחשבות שלנו אנחנו יוצרים מציאות. למחשבות ישנו כח בריאה. הן אינן בוראות משהו שלא נברא זה מכבר, אך הן ממגנטות אותו מתוך אינסוף האפשרויות הקיימות ויוצרות אותו כמבנה מציאות, כקונסטרוקציה של העצמי. כך, בכח המחשבה, אנחנו בונים והורסים עולמות. ההתבוננות מאפשרת לנו להיות עדים לכך.
הכרות עם המתבונן ושהייה בו:
כעת ההתנסות מאפשרת לנו לחוות את היותנו יוצרי המחשבה ומקיימיה באמצעות אמונתנו.
כעת אנחנו עדים לעצמי המלא, ל-זה, למלאות השקטה במלואה. אין מה לעשות. אין מה למנוע. ללא שיפוט.
היזכרות בטבענו האמיתי:
כשאנו חיים אשליה שיוצרת מציאות, אנחנו חיים ריק, רואים ריק ומנהלים את חיינו מתוך הפחד מן הריק המוחלט – המוות. כך שכשאני אומרת אשליה, אינני מתכוונת לכך שהיא לא קיימת. היא קיימת ומשפיעה מאד. היא מציאות חיינו כאשר אנחנו מאמינים בה. אבל- וזה אבל עצום- היא איננה יכולה לעשות דבר לאור. היא איננה יכולה לגעת בו, איננה יכולה להחסיר ממנו דבר ואיננה יכולה לשנותו במאום. מכיוון שהאשליה מומצאת, היא תיגמר בשלב מסוים, כאשר משהו קורה ליוצר שלה או כאשר ישנה התפקחות. האור לעולם הוא. נצחי ובלתי ניתן להכחדה.
כאשר אנחנו מתעוררים לידע הזה וסומכים עליו בכל מאודנו, אנחנו איננו חשים עוד את הסכנה שטמונה במחשבה.
יחד עם זאת, על מנת לסמוך על הידע הזה לגמרי, עלינו לעבור את ההתנסות, דרך התקרבות למחשבה, הזדהות איתה ולמידת ההשפעה שלה עלינו, כאשר אנחנו מאמינים בה. לכן ההתנסות חשובה כל כך ואמירת הכן להכל לא יכולה להיות בערבון מוגבל.
כאשר אנחנו זוכרים את תכלית קיומנו, שאיננה הישרדות והמשכיות ואיננה הגעה לשלבים העליונים של סולמות שהמצאנו או יישור קו עם פלסים שיצרנו בדמיוננו, אלא התעוררות לטבענו האמיתי וחזרה לגור בהוויה עצמה- אנחנו נתבונן. נהיה ערים. המעבר בתוך ההתנסות מאפשר לחוות את השפעת המחשבה, לחוש ולראות את עולם האשליה בפעולה, ולהתעורר ממנו, ולהיות זה המתבונן והשם לב- שהוא מה שאנחנו באמת.
ההשתתפות הזו באה לביטוי בכן המלא למתרחש בחיי, בכך שאינני מתנגד למה שקורה ואינני שופט אותו, אלא עובר בתוכו כשאני ער למה שמתעורר בתוכי, ואז מתבונן על המחשבה שעולה, נחשף ומחייך אל המתבונן, אל הטבע האמיתי שלי. זוהי אחריותי והיא מה שיצור קיום שנובע מן המקור, קיום אמיתי.
מהתנסותי ולהבנתי זה נעשה בשקט. כל כך בשקט עד שבקושי רואים תנועה. אין מחשבות כמעט בכלל ואם הן קיימות, זה רק משום שהם נושאות את הרוח, את המילה, את הכוונה.
הקודם
הבא
התמסרות
אם מורידים ממנה את הדרמה, נדמה לי, שהתמסרות מרגישה כמו שקט מלא.
היעדר של תנועה, היעדר של מחשבה, היעדר של זהות ופרדוקסאליות. נוכחות מלאה.
התמסרות היא "כן" מלא, הכרת הטוב, שאיננו ההיפך מרע.
זה יותר כמו מה שנשאר אחרי טלטלה גדולה, שכשהיינו נתונים בה, לא עצמנו עין ולא הפסקנו לנשום, אלא פשוט נשארנו שם בתוך הרעש הגדול.
ואז בתוך ההמולה, מבלי שעשינו דבר כדי להגיע או למנוע, אנחנו שורים בשקט.
יש בשקט הזה משהו מוכר וגם אם יכול להיות, שאף פעם קודם לא היינו בשקט הזה בדיוק, הוא בית.
זו הכרת הטוב שאין בה התנגדות משום סוג ואופי.
אני חושבת שהתמסרות אמיתית, אין לה קשר עם ויתור. זה יותר כמו לקחת את השביל היחידי, שקיים בכלל.
התמסרות היא תנועה בלתי פוסקת של היענות להזמנה של הרגע מתוך הרפייה מלאה.
כך אני מתעוררת כולי ברוח, ברגש, במחשבה ובגוף.
אותה תנועה של מעבר מן השינה העמוקה של חוסר המודעות, לערות שבמודעות, מפרידה את הזמני מן הנצחי, את האשליה מן הממשות, מטבע הדברים כהווייתם.
זוהי התנועה היחידה, שאני היום ממש יכולה לקרוא לה תנועת החיים. כל השאר פשרה.
מנקודת המבט של עולם הפחד, המונע מחסר, מ"כבר לא" ומ"עדיין לא",
התמסרות היא הרמת ידיים, ייאוש או סכנה גדולה.
מנקודת המבט של סינרגיה, כתנועה של חיים, התמסרות היא השער, דרכו נעזב הישן, והחדש יכול להראות את עצמו. ליתר דיוק זה אינו חדש, אלא אותו המשהו, שהיה שם כל הזמן ועכשיו הגיע הזמן להתגלותו בפנינו.
מנקודת המבט של עולם החסר, התמסרות הופכת אותנו לנשלטים על ידי האחר.
עצם אקט ההתמסרות נתפס כמסירת כוחנו לידי האחר ועתה, אנחנו בידיו.
מנקודת המבט של סינרגיה, התמסרות היא היא האפשרות לגלות את עוצמתי האמיתית, זוהי עוצמה שאינה מומצאת על ידי ואינה מפותחת בחדרי כושר מנטאליים ופיזיים, אלא עוצמה הנשאבת מן האמת הפנימית והחכמה העתיקה.
בעולם הפחד התמסרות היא ויתור או הקרבה. בעולם הסינרגיה התמסרות היא אמירת "כן" לחיים ואישור למסתורין הנחשף.
בעולם החסר התמסרות תיצור עוד חסר. בעולם הסינרגיה, התמסרות תחשוף את החיבור התמידי שלנו למלא, לשופע ולאינסופי ותיתן לדברים לנוע מעצמם ולגלות את טבעם.
התמסרות אינה מזוהה על ידי הפעולה שעשית. שום פעולה אינה מחזיקה בחובה איכות מסויימת. אני יכולה לתת צדקה בשאט נפש או בבוז ובכך הכסף שנתתי יביא עימו את האנרגיה הזו ומשם היא מתגלגלת הלאה. רק אדם ער יסתכל עליה, יחייך והיא תחזור להיות אהבה.
אתה יכול, גם כמובן, לתת כסף או בגדים לצדקה ולעטוף אותם באהבה, ביופי, בידיעה שאתה אחד עם האדם שמקבל ולהוקיר תודה על האפשרות להניע את האנרגיה ולהביא ברכה.
איך תדע שזו התמסרות?
התמסרות היא התנהגות שנובעת מן הידיעה, שלתנועה שקורית, לכיוון ולכוונה שמתרחשים, יש כוח עצום משום שהם תוצאה של רמת התודעה שלי. במילים אחרות, הם תוצאה של המידה בה אני יודע שאני אור ואהבה והמידה שבה אני מאמין במחשבות שמספרות סיפור אחר או הפוך לפעמים.
לכן, אם אפגוש מצב או אדם מתוך מה שהשכל המבין והמפרש שלי אומר, אלך רק כמה שהשכל ירשה או יאמין שאני יכולה ואעצור כשהוא יאמר לי שלהמשיך זה בלתי אפשרי. כדי שאוכל לצעוד מעבר לקצה, לפעול בתוך זירת הבלתי אפשרי, אני צריכה להסכים להרפות לגמרי, או, ניתן גם לתאר זאת כמו קפיצת נחשון. באנגלית הביטוי A LEAP OF FAITH אהוב עלי במיוחד. זינוק של אמונה. באנגלית זה רך יותר. זו לא גבורה. זה לא דרמטי. זו הסכמה פשוטה וחיה לעזוב את הרצפה ,כי רק ככה תדע שאתה יכול לעוף.
זוהי התמסרות.
למה חשוב לי לדעת אם זה אגו או תנועת חיים – התמסרות?
משום שכל תנועה שאני עושה בחיי, כל מעשה, התנהלות ובחירה, תהיינה הזדמנות נוספת לראות, מדויק יותר וחד יותר, האם אני באה מפחד או מאהבה, ממלא או מאמונה שאני חסרה. היכולת להבחין ביניהם מאפשרת לי להכיר את ההבדל בין חיים מתוך ההזייה, שיוצר המיינד על עולמו המהודק ותפור היטב אבל העקר והמוליך שולל, לבין הפשטות החיה כל כך של האמת, של טבעם של הדברים.
כשאתמסר – אראה את האמת, משום שלא אצור רעש של מחשבות או הסחות דעת. כשאתעקש – אחזיק באמונות, לא אתן לאחר לערער אותי על המסקנות הנחרצות, אראה בו לעיתים אויב וסכנה, אסבול ואגרום סבל. אז אמשיך את מעגל האשלייה, אפתה עוד אנשים להיכנס ולשחק בו ואטעה גם אותם.
האם מישהו יכול לדעת האם התמסרתי או לא?
לשאלה הזו שני כיוונים של התבוננות.
מן הצד האחד, מכיוון שהתנועה של התמסרות היא פנימית, של אדם עם עצמו, לא ניתן לדעת בוודאות עם כרגע עזב האדם את רגליו מן האדמה, השאיר מאחור את הרגליו ופחדיו, צרכיו וחלומותיו, ואמר כן למה שעכשיו ולמה שמבקש להיות, או האם הוא מחשב כדאיות, פועל מתוך פחד ונסיון למנוע כאב ועושה מעשה שישיג לו את מה שירצה.
במובן הרוחני של נישואין, בתכליתם לאור האמת, מזמינים נישואין להתמסר. הברית עצמה קוראת לאדם לדעת, שמן הרגע שהוא אומר כן, החיים יזמנו לו מצבים שלא עמד בהם קודם לכן, לעיתים הוא יחוש שהם גדולים ממידתו, לפעמים יאמין שזה לוקח אותו מעבר לקצה, ואז יידרש לזכור שבו, במי שהוא, נמצאים יופי ואהבה, חכמה ועוצמה, שהוא עוד לא פגש. כל מה שעליו לעשות הוא, לדעת שהם בו ולבקש מהם להתגלות לו. זהו כוחה של התמסרות. הם מתגלים למבקש.
אבל באותה מידה, אני יכולה להיכנס לקשר נישואין משום שאני מאמינה, שכדאי לי, שזה ישמור עלי, יאפשר לי דבר מה שלא אפשרי היום, ישקיט את פחדי. גם כאן אדור נדרים והחתונה יכולה להיות מרגשת מאד, אבל האינטרס, טובתי כפי שהמיינד שלי מדבר אותה, הוא היחיד שקובע. אהבה תהייה רגש חולף שיושפע מיידית משינויים שתעבור המחשבה, שתעבור קריאת המציאות.
יחד עם זאת, כשאני או אדם אחר, פועל כשחקן נשמה, נותן מעצמו מבלי לעצור ובלי אמות מידה מגבילות, אוכל לדעת אם זו התמסרות או לא, על ידי בחינת ההסכמה לא להצליח ומתוך הסכמה שהדברים לא יעבדו. במידה ואני מתמסר, גם אם התוצאה לא תצא כפי שרציתי, ההתמסרות עצמה עוזרת לי לקרוא לעצמי מחוץ לעצמי. היא עוזרת לי, לפעול במגרש חדש, לנוע בצורה שלא הכרתי, לדרוך על אדמה שטרם דרכתי עליה. כשאני מתמסרת, כל דבר שקורה לי, כל מצב שאני נמצאת בו, מאפשר לי לגדול ,לראות את ההבדל בין המיינד ועולמו לבין התנועה הטבעית שמביאה איתה פשטות ויופי. במידה ואני פועלת שלא בהתמסרות אלא מתוך תיקווה למנוע או להשיג דבר מה, כאשר הדברים לא יקרו כפי שרציתי, אעזוב, אכעס, אתייאש ואייאש.
מה הקשר בין התמסרות לאחריות ולעשייה של משהו בנדון?
כאשר אתמסר, האחריות לעשייה עוברת מן השכל המפרש המנסה לגרום, למנוע ולהשיג, לחכמה הנשמתית ולהקשבה העדינה למה שקורא לי, למה שמניע אותי עכשיו.
האחריות לעשייה היא תשומת הלב שלי שמבקשת לראות, מתי אני פועלת מתוך השכל וחוקיו ומתי על פי הכוונה פנימית. כאשר מעשה נעשה מתוך רצון למנוע או להשיג, הוא מביא איתו חיכוך, חילוקי דעות ומאמץ והעשייה עצמה גורמת למעגלים הולכים ומעמיקים של חיכוך, פחד וכאב לצד מאמץ ומחיר.
דומה מושך דומה. חסר מביא חסר. אמונה שכאב יבוא מביאה כאב.
האחריות היא לראות את המציאות שיוצרת מחשבה, להתבונן על המחשבה ולא להיות האפקט שלה, ההשלכה שלה. ההתבונות, תשומת הלב לכך שזו מחשבה, יוצרת הקשבה למה שנמצא מעבר לשכל ולחושים.
מה קורה עם התמסרות כשיש סכנה?
אם אפעל בעת סכנה, על פי מה שנראה לי אפקטיבי או רצוי, אני עלולה להחמיץ הרבה. אני עלולה לפעול על פי אמות המידה של המיינד, שלקוחות מראייה של פחד, מאמונה שאני צריכה לשלוט, מרצון להשיג ולמנוע דברים שאני בטוחה שמוכרחים לקרות כך, ובכך לגרות את הפחד של האחר, לעורר בו תחושת סכנה ורצון לשלוט בעצמו, לזמן התנהגות של הישרדות וכוח.
במידה ובעת סכנה אסתכל על המחשבה תוך כדי שאני מפחדת, לא אנסה להרגיע את עצמי במשפטים מנחמים או בחשיבה חיובית, ולא אמצא פתרונות. אוכל לראות, שגם אם ילקח לי משהו וגם אם יופעל עלי כוח, כפייה או דיכוי- לא יוכל לקרות דבר לאהבה שאני, ליופי שהוא הטבע שלי, לכך שהכל שלם בי ושלתמיד אהיה אחת עם הכל.
כאשר הידיעה הזו עולה בי, והיא פשוטה וחדה, האנרגיה שקורנת ממני של שלם ואוהב, יוצרת עוצמה בתוכי, שקט שבתוכו חופש וחכמה, ואלה קורנים אל האחר ומשפיעים עליו. אין זאת אומרת שדברים שהוא עושה ישתנו באחת או ייטו לכיוון הרצוי לי, אבל הסיכויים לברכה ולטוב יגדלו ופעמים רבות הפעולות הכוחניות יופסקו.
הקודם
הבא
תנועה
בפיזיקה הקוואנטית מתואר בצורה יפיפייה ההבדל שבין עולם שיודע שהוא גל ועולם שחושב שהוא חלקיק, פראקטל.
העולם, הבריאה, הם למעשה גל עצום אחד, אינסופי. המשכיות שאיננה זהה. שונות שהיא אחדות. אחד. מרקם אחד חי ונושם.
אבל אנחנו, כבני אדם בעלי תפיסה מוטעית מן היסוד ביחס לעולם ולעצמנו, רואים את העולם כחלקים. כדברים. כאלה שיש להם התחלה וסוף. אנחנו מסתכלים על העולם וחיים אותו מתוך דואליות והפרדה. זה אני וזה הוא. זה ככה וההוא אחרת. טוב ורע. נכון ולא נכון. רצוי ומצוי.
כאשר אנחנו נתונים באשליה, מסתכלים על החיים מבחוץ, אנחנו מפרקים את העולם כדי להבין אותו ולא מרגישים וחשים בגופנו את התנועה האמיתית, הגליות האינסופית, שהיא טבעו האמיתי של העולם.
כאשר אנחנו מסתכלים על מחשבה כעל "דבר", מנותק מתנועה גדולה ונמצא מחוץ להקשר- היא הופכת להיות ענן מכסה, או משקפיים מעוותים.
כאשר אנחנו מסתכלים על מחשבה מבפנים, תוך כדי שנכנסנו לתוכה ואנחנו נותנים לעצמנו לרכב עליה ולגלוש עליה, כמו על גל ים- אנחנו זוכרים וחיים את היותנו תנועה אחת בלתי נפסקת. הגל לוקח אותי, ואני, הנלקחת, מגלה את עצמי תוך כדי שאני יודעת שאני אחת עם הגל. אין אני, אין גל, אין אוקיינוס. יש תנועה. זהו.
אז, המחשבה, איזו מחשבה שלא תהיה, היא הגל שמזכיר לנו את האחד הפועם. זה שהכל בו והוא בכל.
ואז אין יותר חוץ.
ואז אין יותר פנים.
ואז יש רק יש.
לכן, במקום למקד את תשומת הלב בתוכן המחשבה, אנחנו מוזמנים לשים לב למחשבה רק במידה הנדרשת, כדי לרכב עליה כמו על גל בים. כך נהיה איתה כאשר היא עולה ונהיה איתה כאשר היא דועכת ונספגת חזרה באוקיינוס. המעניין והמרגש כל כך, הוא שהאוקיינוס הזה שהיא באה ממנו וחוזרת אליו, הוא אנחנו. אוקיינוס אינסופי.
זהו ההבדל שבין ללמד גיטרה לבין להיות גיטריסט.
זהו ההבדל שבין ללדת לבין להיות אישה.
זהו ההבדל שבין לעשות מהפכה לבין להיות חופשי.
כאשר אני נותן לגל לקחת אותי הוא נספג בחזרה במקורו. הוא לא חדל להיות אבל חוזר למצבו הטבעי, המאוחד עם הכל. האחד כל יכול יצור חי וכל נברא.
תנועה היא הטבע שלנו. אנחנו תנועה. התרחשות. מעיין אינסופי. נביעה. אין באמת משהו יותר מדויק, מאשר להכיר בכך, שאנחנו תנועה. אנחנו לא בדרך אל… או מ…
אנחנו תנועה אחת אינסופית, כולנו, האחד. אנחנו אחד שהוא כל כך שופע, שהוא עולה על גדותיו, ולכן הוא תנועה. זה הטבע שלנו. זה מה שאנחנו.
זה לא אמצעי למשהו או למישהו.
אנחנו תנועה, משום שבכל רגע אנחנו נגמרים, תאי גוף נושרים או מתים ואחרים נולדים, המחשבות דוהות ומתאדות ואחרות לוקחות את מקומן… ואנחנו נולדים מחדש.
בכל פעם שאנחנו אומרים, שאנחנו תקועים, שאנחנו במדבר, שאין כלום- אנחנו טועים.
טועים – כלומר: מסתכלים דרך עדשה, דרך תמונה שאנחנו אוחזים בה ומאמינים במה שהיא אומרת, על האופן שבו תנועה אמורה להיראות.
ומה אם, כשארגיש שאני תקוע, אשאל את עצמי- אם אין דבר כזה תקוע, ואם בכל רגע אני נוכח, ער ומבקש לדעת אמת- מה בכל זאת קורה כאן?
התבלבלנו, והתרגלנו להאמין, שאנחנו צריכים לנוע ולייצר תנועה, כדי שתהיה תנועה.
לכן אנחנו עסוקים במאמץ, בדחיפה ובמשיכה, בלחץ.
לכן אנחנו מונעים מפחד. כי חוסר תנועה נתפס אצל רבים מאיתנו, כמוות. כמבוי סתום. ככביש שמוביל לשום מקום.
למשל האמונה, שאם אנחנו לא עושים ופועלים כדי להפוך את עצמנו למאושרים, נהיה אומללים. מחשבה המניחה שמצבנו הטבעי הוא אומללות ורק במאמץ והתכוונות להיות מאושרים, ורק אם נעשה, ורק אם נעשה את הדבר הנכון- נהיה מאושרים. או לא אומללים.
אנחנו תנועה.
כיצד משפיעה על חיינו ההכרה בכך שאנחנו תנועה?
להיות תנועה משמעו, שהדברים הקבועים בחיינו, אלה שאינם משתנים וחוזרים על עצמם, הם אלה שמאפשרים לנו לראות את ההשתנות וההתחדשות בתוכנו. לראות מה התרחש בנו ומי אנחנו היום. כמו מצוף שמראה לך כמה שחית או כמה המים הניעו אותך.
זאת בניגוד לאמונה, שהדברים הקבועים בחיינו שומרים על היציבות בחיינו ויוצרים בהם ביטחון והמשכיות.
להיות תנועה, משמעו שבכל רגע אנחנו חדשים. שאיננו עוברים את אותו הנהר פעמיים, לא רק משום שהנהר עצמו זורם ולכן משתנה בהתמדה, אלא משום שאנחנו עצמנו אינם אותו אדם. אנחנו תנועה.
זאת בניגוד לאמונה, שכדי להתחדש אנחנו צריכים לעשות, לשנות ולחדש את עצמנו.
להיות תנועה, משמעו שאני אינני נע משום שמול עיני מטרה או משום שאני מחויב למנוע דבר מה מלקרות. אני נע משום שזהו הטבע שלי. אני אנרגיה. מופע של אנרגיה.
זאת בניגוד לאמונה, שהתנועה נעשית על מנת ש…, כדי ש… אז- אנחנו מאמינים שאנחנו האדונים ותקרת הזכוכית היא מרחק הראייה וההבנה שלנו.
כאשר אני מרגישה צורך ליזום תנועה ולבצע אותה, איך זה נראה ומרגיש אז?
לפעמים תחושת התקיעות, ולא התיקעות עצמה משום שאין תקיעות, יכולה לרמוז לי על משהו "שאינו במקומו", ומבקש לנוע. זוהי אינדיקציה מצויינת שמזמינה אותי לשים לב- מה אני לא מאפשרת? איזו תנועה מבקשת לקרות בתוכי ואני מתנגדת לה? ולמה?
משם אני פועלת, עושה מעשה, אך הפעולה שאני עושה, באה מתוך הקשבה סקרנית לתנועה שכבר מתרחשת בתוכי. אני יותר מצייתת לה מאשר עושה אותה. ולפעמים, "אטעה". כלומר, אחשוב שהתנועה ביקשה משהו מסויים ואאפשר אותו, אעשה אותו, ואז אגלה שהיא לא הובילה אותי לאן שחשבתי להגיע באמצעותה. אולי הביאה אותי הפעולה דווקא לאותו מקום שממנו רציתי לנוע. במצב כזה אני מבינה שהתבלבלתי. אולי שמעתי את תנועת הפחד או ההרגל או פשוט שמעתי את מה שרציתי לשמוע. טוב לדעת גם את זה, משום שגם מאיפשור של תנועה "לא מדויקת" אנחנו מתדייקים ולומדים את ההבדל בין התנועות.
להיות תנועה משמעו להיות גל של אנרגיה. המשמעות של היותנו גל, היא שגם כאשר בתפיסתנו לא קורה דבר, כמו השקדיות שאינן פורחות בט"ו בשבט הזה, אין זה אומר שאין שם תנועה. למעשה, בוודאות יש שם תנועה, תנועה טבעית, הרמונית ומדויקת להפליא. יצירה מוסיקאלית ללא הפסקה הינה בליל של צלילים. ההפסקה הינה חלק מן ההתרחשות הטבעית והמדויקת. השקדייה בדיוק בזמנה. זמן שקדייה. כך היא. כך תנועתה.
זאת בניגוד לאמונה, שאנחנו חלק, פרקטל, שבריר של גל, אשר לפעמים מופיע ולפעמים נעלם.
מסתורין
"מסתורין שפוענח לא היה מסתורין אמיתי מעולם" אמר פול אוודוקימוב, תאולוג רוסי, מן החשובים שפעלו בצרפת.
מסתורין אינו ניתן לפענוח, אינו ניתן לתפיסה, להסבר או להגדרה
אבל עוצמתו נוכחת בכל.
הקרינה שלו מאירה כל דבר
זהו המקום אשר ממנו נובעים החיים.
אליו מכוונת שמחת החיים.
הוא המניע.
הסרט "עשרים ואחד גרם" בבימויו של אלחנדרו גונזאלס אינאריטו, נוגע בשאלה הזו בישירות חדה.
21 גרם הוא המשקל שפוחת ברגע המוות.
21 גרם זהו משקל הנשמה שעוזבת את הגוף.
לחשוב, כמה אנחנו עסוקים בכל מה שסביב.
כמה אנחנו קשורים למה שניתן לגעת בו, להריח אותו, לטעום אותו, לשמוע ולראות אותו
וכמה מעט נוכחות פיזית נדרשת לרוח. לדבר האמיתי, למה שהוא בעצם החיים עצמם.
זהו הדבר שהוא מקור כל המחשבות ואי אפשר לחשוב אותו.
הוא מקור כל ההבנות ואי אפשר להבין אותו
הוא מקור כל התפילות ואין תפילה שתופסת אותו
אפשר אולי להביא אותו לביטוי בשירה
אפשר אולי להעיד עליו
לרמז עליו
אפשר אולי לרקוד אותו, לרקוד עבורו.
לתת לו לקרון דרכי.
אנחנו מבלבלים מסתורין והסתרה.
זו שאלה של אחריות.
הסתרה היא הפחד מן האמת, הכיסוי, הבושה, הרכושנות. זוהי המחשבה שאני שולטת ומכוונת את חיי ואת חייהם של אחרים.
הסתרה היא החשש לראות את מה שבאמת. המחשבה שלא יאהבו אותי, לא ירצו אותי, אם לא אסתיר, נמצאת בבסיס מחשבותיי ומעשיי. בעת ההסתרה, ישנם חוסר אמון, חוסר אמונה, פחד מעצמי, פחד מאחרים, פחד מן העולם.
מחשבות של "חוסר" ושל "אין" ושל אולי לא יהיה אף פעם.
עולם של היעדר.
הסתרה הינה מחושבת, משוקללת וגובה מחיר, יוצרת כאב ומעלה את הפחד.
המסתורין הינו ההוויה הטבעית, האמיתית של כל הדברים. הוא שקט ומפיח נשמה בעולם כולו.
המסתורין בא עם גילוי של יופי, עם תנועה פשוטה של כניעה, של התמסרות, שמפגישה אותנו עם החכמה של היקום, עם האהבה.
איננו צריכים לעשות דבר כדי להעיד עליהם ולהרגיש אותם באינסוף אופנים.
המסתורין כאן כל הזמן, דבר לא יכול לדלל אותו או לפגוע בשפיעה שלו. נצחי ואיתן.
אישה שאני אוהבת קראה לזה ״לגור בכף ידו של אלוהים״.
תנועה שעולה מן המסתורין.
כשאני מרפה זו תנועה. אני מפנה מקום לתנועה האמיתית, שלא אני יוזמת.
כשאני שקטה, אני נותנת למניע, לאחד המוציא והמביא ,להניע אותי.
תנועה.
כשאני מתבוננת בפאסיביות ובמנוחה אני מאפשרת לרעיון, למחשבה היוצרת, לנבוט ולהפרות. מעשה. ריקוד. חכמה ובינה בקבלה. התוצאה- דעת. מימוש בעולם הפיזי.
כשאני לא מתנגדת, לא מזדהה ולא משתוקקת, אני נותנת לתנועה להראות לי את עצמי.
כשאני מתבוננת על המחשבות ועוקבת אחריהן ללא לאות, מה שנשאר הוא תנועה. רכה ומתוקה יותר מכל דבר הידוע לנו.
הקודם
מחשבות יוצרות מציאות
נוצרנו עם כח מחשבה.
מחשבה היא אנרגית על, מגה אנרגיה. מגה מגנט.
ובכך, כוחה של מחשבה, שאני מאמינה בה, מושך מן היקום את הזהה לו.
מחשבה יוצרת את קיומה של מציאות, שהינה מראה שלה.
דומה מושך דומה.
מה שבחוץ הוא שבפנים. מה שבפנים הוא שבחוץ.
תמיד. במלואם.
לא יכול להיות שאני חושב מחשבה, שאיננה באה לביטוי בחוץ.
כל מה שאני רואה בחוץ קורה בתוכי ברגעים אלה.
מחשבה יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות בעולם אבל המראה לעולם מדייקת לגבי תוכנה של המחשבה, האמונה הבסיסית שהיא משקפת.
מחשבה כמו "אי אפשר לסמוך על אנשים, עדיף לא להתקרב" תיצור בחוץ מצב של בדידות, חשדנות כלפיי ולעיתים פגיעה בעת התקרבות. הדבר יקרה לא משום שהוא נובע מהתנהגות כלשהי שלי שגרמה לאחר לנהוג כך, אלא משום שהאנרגיה שלי, מעוררת ומגרה את האנרגיה של האחר או את התנועה של הטבע והחומר, שמגיבים לאנרגיה שקרנה ממני. כך,כשאני באה מפחד או מצורך, אני מגרה אצל האחר את פחדיו וצרכיו והם שיבואו לביטוי בהתנהגותו. פחד מעורר פחד. קליפה מגרה קליפה. מחשבה יוצרת מציאות.
מחשבה כמו "הם לא יבינו. עדיף שאסתיר את האמת" תיצור בחוץ מצב של הסתרה, חוסר תקשורת, שקרים ולחץ לגלות מעבר לנראה לעין. זוהי איננה תגובה אלא מראה. לא השלכה של מעשים אלא שיקוף של מחשבה.
מחשבה כמו "אנשים מחפשים לעשות טוב, והם שמחים כשהם רואים איך לעשות זאת" תיצור בחוץ שפע של טוב שמופנה אלי, פניות של אנשים וגופים לשיתופי פעולה ביצירת טוב והפצתו. שפע זה יגביר מסביבי את עשיית הטוב גם במצבים שבהם ניתן היה להכאיב, שבהם הייתי פגיע.
לפעמים ייקח השכל המפרש את ההכרה הזו, ההבנה הזו, ויהפוך אותה לתסריט מפחיד, שבו יאמינו אנשים, שאם יבחרו בדרך הלא נכונה, אם יחשבו מחשבה מסוכנת, הם יביאו על עצמם אסון. זהו בלבול שקורה, כאשר אמת רוחנית מתורגמת לשפת עולם הפחד, העסוק בלמנוע, לפתור ולהשיג.
אי ההבנה הזו באה מתוך האשלייה, שיישנו זמן שבו איננו יוצרים מציאות באמצעות המחשבות שלנו. אין זמן כזה. אין שום אפשרות שכך יהיה. הכל אחד. הכל עם, דרך ובתוך האחד. לכן, ההכרה בכך שמחשבות יוצרות מציאות אינה מביאה עימה סכנה, אלא מאפשרת לנו לנהוג בערנות ובאחריות ביחס למחשבות שאנחנו מאמינים בהם, ובכך להתעורר מבלבול ואשליה שמלווים אותנו לאורך זמן.
להיות אחד
מה יהיה אפשרי אם ברגע הזה שבו מופיעה בחיי תופעה, במקום להאמין שהיא מציאות ותסריט ידוע מראש, אעצור לרגע ואומר: "מה באמת קורה כאן?״ ״האם אני באמת יודעת שזה מה שאני חושבת שזה אומר?״
מה יוכל לקרות אם כשאראה אדם שחושב שהוא האויב שלי, לא אאמין שאני צריכה לשנוא אותו או להכשיל את מעשיו?
איך ייראו חייה של אישה שנפגעה על ידי כוח וחוסר רגישות, אם במקום למהר ולומר שמעכשיו לא תוכל לתת אמון ותישאר עם צלקת או נזק לתמיד, תשאל – מה באמת אני חושבת שזה עשה ליופי שאני, לאהבה שאני וליכולתי להתקרב ולהביא ברכה לכל אדם? איך יראו חייה? איך יראו חיי אם הייתי עדה לאישה כזו?
כאשר אני משוכנעת שאני רואה עמים בקונפליקט, מה יהפוך לאפשרי אם אזכור, שליבו של אדם לא יאמר לו להרע, שאנחנו אחד ואנחנו מאושרים, רק כשאנחנו עושים טוב? איך אפעל? מה אראה באחר? מה יקרה לו אז?
מה יקרה אם כאשר אראה הרג מאסיבי של בני אדם ותעלה בי הזעקה "הם אכזריים", אצליח להבחין בין המעשה הנורא שעשו לבין הנשמה הכואבת שבהם ואבדן תום הלב שלהם?
הכאב לפעמים יהיה קשה מנשוא, הזעקה הפנימית על שימוש ברוטאלי בכח תעלה ותשטוף בפחד, האמונה בטוב תיסדק ולפעמים ייאוש יפשוט בתוכנו. רק שבתוך כל זה, דווקא מתוך האש, בלי שום ניסיון התחמקות ומתוך להישיר מבט לדברים כפי שהם, יעלה בי שקט ויהייה מקום לנשימה. רגע לפני שהשקט משתרר אני נמצאת בלב הסערה.
ערעור מן היסוד, פחד עצום, כאב חד וחוסר אונים מוחלט. שם, מתוך חוסר האונים שהולך ומתעצם, הולכים ודוהים הרעש, הפחד והכאב, וההבנה שאין דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות את פני הדברים, מתפשטת בכל הגוף וההכרה. כשזה יקרה, אין יותר מחשבות או אופק, כל ה-צריך וה-לא יכול להיות משתתקים בחידלון.
שם נגמרת כל תיקווה, צורה או אפשרות. ההבנה נכנעת. הדממה מוחלטת. רק מה שבאמת קיים, שלא מפסיק לעולם, יכול להישמע. ואז, בתוך כל הדברים, בלב התרחשות, שביל יראה את עצמו. רגע של חסד. אפשרות תתגלה. ידיעה פנימית תכוון. מקורה איננו בשיקול או תיחכום, אין בה ניסיון למנוע או להתנגד למתרחש. היא נובעת מתוך ה-יש, מתוך מה שקורה, אבל איננה מסיקה את מה שהשכל רגיל להסיק. היא רואה חדש.
כאשר אינני חוזרת שוב להגדרות ולשמות- אני מקבלת גישה ישירה אל הפעולה עצמה, אל הבעות, מילים, קולות וגוף. אני רואה, חשה, מריחה, ושומעת. אני חווה כאן ועכשיו. אני חיה. מאד חיה.
ברגע הזה של הפנייה אל עצמי, כשאני מפסיקה לחפש את המוחלט והאובייקטיבי בחוץ, בעולם- נעשית קפיצת מימד. אם למיינד המתפשט והמפריד לא יהיה במה לאחוז, הוא יזכה בשלווה ויעשה שקט מאליו. כאש דועכת בהדרגה בהעדר חומר בערה.
ברגעים האלה אנחנו חווים את מי שאנחנו, שאיננו המחשבה.
את האני האמיתי והטבעי, האחד והיותו מקור לחיים עצמם. אנרגיה, מודעות טהורה, אני. זכה, משוחררת כליל, נוכחת בכול לעד. אי אפשר להגדיר אותי, איש לא יוכל לאחוז בי או לעוזבני. חופשיה מצער ועשויה מטבע הנצח, האלוהי תמיד. ברגעים האלה אנחנו חוזרים ונזכרים שאנחנו השלם, שאין כל אפשרות אחרת ולא היתה. ההפרדות והחלוקה לחלקיקים מסתיימת באחת.
אז מה, אנחנו לא עושים כלום? רק מתבוננים?
השאלה "מה אנחנו עושים", או "מה לעשות" נובעת מאי ההבנה שמניעה את עולם הפחד.
ההתרחשות שאנחנו פוגשים איננה מה שמתקיים בפועל אלא אותה מציאות שהמיינד שלנו מאפשר לנו לחוות ולהרגיש. המחשבות והאמונות שלנו, חוקי עולם הפחד, הם שמתווכים ויוצרים את החוויה עצמה.
מעשים שיעשו מתוך הזדהות עם המחשבות האלה, שעולות כאוטומאט בעת התרחשות מסוימת, יצרו מעגלים סגורים של מחשבה, רגש, פעולה, תוצאה, מחשבה, רגש……. מעגל סגור. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. פעולה כזו איננה עושה הבדל. איננה יוצרת מציאות חדשה. היא איננה בקיעה של עצמי מחוץ לעצמי.
כאשר אנחנו עוצרים, אומרים כן להתנסות וחווים אותה ישירות ובצורה עמוקה, אנחנו יכולים לזהות דרך הרגש את המחשבה הנמצאת בפעולה כרגע.
זיהוי המחשבה וההבנה שהיא לא אני, עדיין איננה מביאה את השקט אלא רק מאפשרת לנו לעבור מתוך מצב חשיבה ל-נוכחות, למצב הוויה ושהייה בתוכה. אז, כשאינני מתנגדת, אני מרגישה את ההשפעה העמוקה שיש למחשבה ואני ערה אליה ושמה אליה לב. כשאני נוכחת באנרגיה שלי בגוף באופן מלא, אני יכולה לראות ולדעת את ההבדל שבין המחשבה והאנרגיה המושקעת בה לבין שדה ההוויה. אז, באופן מודע, אני הופכת לתודעה שמודעת לעצמה.
אור חזק יותר ושדה ראייה רחב יותר, שאינם מוגבלים על ידי המחשבה- עולים מעצמם.
המעשים שינבעו מן האור החזק הזה ומשדה הראייה הרחב הזה, הם ביטוי למקום החדש, לטרנספורמציה שהתרחשה זה מכבר.
הפעולה לא תיעשה כדי ליצור מצב שאיננו אלא כדי לבטא את מה שהיה שם מאז ומתמיד.
ומה עם "לעשות הבדל"?
ההבדל האמיתי לא יעשה באמצעות התנגדות ושינוי, משום שגם התנגדות וגם שינוי באים כראקציה למחשבה, למצב. כל ריאקציה מובילה לחיזוק והנצחת המצב, משום שמעצם טבעם הם שמים את המצב שאני רוצה לשנות במרכז תשומת ליבי, ומה שתשומת ליבי נתונה לו- גובר וגדל. לכן, את ההבדל האמיתי אעשה על ידי התבוננות פשוטה ונקייה מפרשנויות, ועל ידי שמירת קשר עין עם המחשבה שזוהתה.
זוהי המשמעות האמיתית של "לעשות הבדל"- על ידי ההכרה ותשומת הלב וללא מאבק והתנגדות, אני יוצר מציאות חדשה. זה כוחה של הערות, של היותנו אנשים מודעים. אנשים מודעים הם אנשים, שיודעים שהם אינם מחשבה, אלא דבר מה יפה מעבר לכל דמיון, והם מכירים בכך שאחריותם היא לחיות את האינסופיות הזו אליה נבראו.
ומה עם דברים ממש קשים, כמו אונס למשל?
זה מצב קצה. חוסר אונים לפעמים מוחלט. הלם. תלות. בוטות ואלימות. מבט שאומר שאת לא קיימת אלא בשבילו, אלא כאמצעי. אני מסתכלת בעדינות ולאט. מחפשת, מקלפת את הקליפות של עצמי.
מה הייתי אומרת שקורה כאשר מתקיים אונס? מה קורה לי באמת ,כשנכפה עלי לקיים יחסי מין שאינני רוצה בהם?
אני לא יכולה לעקוף או להתעלם בשום צורה מן הכאב והפחד. אני לא יכולה להרגיש אחת עם האדם שמשתלט על גופי בכח. אני לא יכולה אלא לראות נפרדות. אני צריכה להסכים לה ולעבור דרכה ואז להגיע לאחדות. אני לא יכולה להתעלם מהעוול, מהאכזריות, למרק אותן, לקרוא להן בשמות יפים. אני צריכה לראות אותן במלואן ולתת להן מקום רגשי מלא בתוכי, לתת להן לטלטל אותי לחלוטין, להסכים לראות את זה כמו שזה ולהסכים להרגיש את מה שזה עושה בי באופן מלא עכשיו. גם אם המיינד שלי בוחר לקרוא לזה רוע מוחלט ולהגיב לזה רגשית ופיסית בהתאם – אני רוצה להיות בתוך זה ולא לספר לעצמי שזה רק המחשבות שלי, כי זה איפה שאני עכשיו. עכשיו, ללא שאני תובעת מעצמי דבר, לא מבקשת מעצמי להרגיש אחרת, לא מבקשת מעצמי לא לכאוב או לשנוא, כאשר אני נותנת לכל זה להיות, עולה בי דבר מה שלא ברור מאיפה הוא בא. אני יודעת שלא אני גורמת לו, אני אפילו לא יודעת איך עושים אותו. אבל הוא כאן. והוא שקט וחי והתנועה שלו מתפשטת בי. כמו חזרתי הביתה.
אונס הוא פעולה שמתרחשת בזמן נתון.
על כל הכאב והפחד הקשים שמלווים אותה, כאשר הפעולה מסתיימת, בנקודה מסוימת בזמן, כוחה נגמר.
זאת אלא אם כן, אנו דבקים במחשבה שאומרת "משהו נורא קרה, "זה טראומאטי״, ״יישאר לתמיד״, ״לעולם לא אהיה מי שהייתי".
במידה ואכן ישנן מחשבות שכאלה, האירוע הסתיים בזמן נתון אולם אנחנו ממשיכים לחוות אותו כקרינה של המיינד שלנו בפעולה.
הקודם
זהות, שייכות, האחזות
התקשרות לזהות, לאישיות או להיאחז בהמשכיות, דומה לגל שלוקח את עצמו ברצינות.
גל שמבקש לא להישבר בחזרה אל מימי האוקיינוס.
שרוצה להמשיך להתקיים.
רואה את עצמו נפרד מן האוקיינוס
ישות בזכות עצמה.
הכאב כפול
הכאב האחד נובע מהיותו של הגל מבקש לעצמו דבר מה בלתי אפשרי.
הגל עולה לרגע אחד בזמן ואז הוא שב ונספג.
הוא יקווה לדבר מה שלא יקרה, שהוא בניגוד לטבעו.
הוא יתנגש ויכלה את האנרגיה שלו בלמנוע את מה שיקרה, ולא יהנה מן הרגע הזה של ההינשאות מעלה המאפשרת לדעת ולהזכר, לראות ולהתבונן ביופי, בעוצמה ובאחדות של האוקיינוס, של מה שאנחנו.
הכאב השני נובע מהיותו של הגל מנתק את עצמו מן המקור האחד, המלא והשלם שהוא אנחנו.
הרצון להיות ייחודי, התאווה לשלוט באירועים, הפחד המזהיר מאבדון ומטעות, כל אלה יוצרים את הניתוק לכאורה מן האחד ונוטעים בנו אשליה של נפרדות ושלטון.
בכך אנחנו מונעים מעצמינו את חווית האוקיינוס.
את הידיעה שאנחנו זה,
ואת ההבנה שדבר לא יכול ללכת לאיבוד
דבר לא יכול להיעלם
אין מי שיכול להיות באמת חסר
וכל אחד הוא האוקיינוס.
כשאני רואה ויודע בכל רגע מחיי שאין אפשרות אחרת אלא להיות אוקיינוס, אני חי את חיי בריקוד של היענות, משום שאני יודע, מעבר לכל צל של ספק שאינני תלוי בדבר, שכל שאגלה מזכיר לי שאני שחקן נשמה.
לומר כן
העולם נמצא ב-יש. הוא מתקיים בחי. המיינד נמצא בלא. ב-לא של עכשיו, באין ובריק. ב-לא שעלול להיות אם לא אגיע או אם אפסיד ואשאר בלי. פער איננו קיים אלא אם כן ישנו מיינד, שיצר יש דמיוני, תמונה, פסל ומסכה. אז יכול להתקיים פער, בעולם שאנחנו יוצרים בכח המחשבה. ומכך הוא תסריט. הוא סיפור מסופר היטב. לכן הוא גם שברירי וכמו כל סיפור, ניתן להפריך אותו או לקעקע אותו. כמו שאפשר חלומות.
לומר כן היא התנועה, שה-יש מכיר, יודע לזהות ויכול לשגשג בה. זוהי התנהלות ביומיום שמאפשרת לבוא במגע עם הקיים, עם התנועה שמבקשת מאיתנו להשתתף, להיענות, לחיות.
לומר כן איננו אומר, שאקבל את כל מה שיעשו לי וגם לא בהכרח שאעשה מה שיבקשו ממני לעשות.
ההיענות וההשתתפות האחראית, תהיינה לא להתווכח עם מה שכאן. היא תוביל ללהיות באמת, להיות נוכח במה שקורה עכשיו, להרגיש ולראות, לנשום את זה פנימה ולתת לזה להיכנס, בלי הגנות, בלי לשמור על עצמי, פשוט לתת לזה להיות בי.
ולהתבונן. אינני מנסה לצאת מחוץ לעצמי כדי להתבונן. אני מבקשת לראות את עצמי, תוך כדי, מבפנים, ללא ניסיון לסדר או למיין, ללא רצון לפתור או להשתמש. אני רק נושמת את מה שמתרחש לתוכי. כך האנרגיה מתפשטת בי, פותחת, סודקת, מערבבת, שואלת, מטילה ספק, מכאיבה לפעמים.
ואני נושמת ומבקשת עוד. אני שואפת אנרגיה ושמה לב למה שהיא עושה. וכשהיא עושה אני מרגישה ומתנסה, חווה ומסכימה.
כשזה קורה אני יכולה לראות, שישנן הבנות וישנם תמונות של מה שמתפרק ונושר, לפעמים מתקלף ולפעמים מעולם לא היה אמת, מעולם לא בא מחוץ לעצמי, מטבעם האמיתי של הדברים. אני מתבוננת על החולף ומוצאת את עצמי נטועה באמיתי, מכוונת על ידו וניזונה ממנו, לראות עוד ולומר כן פשוט יותר ומוחלט יותר.
כשהקליפה של המחשבות הושלה, כשאני לא נאחזת ולא מתווכחת, כשמה שראיתי קורן ומזכיר, כשכשאני מתבהרת, המפגש שלי עם המציאות הוא באמת מפגש. נשמה עם נשמה. אנחנו עומדים אחד נוכח השני ולומדים לדעת את עצמנו ואותו. את זה שנמצא שם ועכשיו אנחנו יכולים לראות אותו באמת.
