מבוא
את העולם אנחנו חווים באמצעות החכמה והידע שחיים בנו ועל ידי האופן בו אנו תופסים את עצמינו, את העולם ואת היחסים שביניהם. כך מתפתחת היכולת שלנו לנוע בחיים, כשאנחנו מביאים את החכמה והידע לידי ביטוי והופכים אותם מאפשרות למציאות. כדי שהדבר יקרה, יצטרך הידע להיות מולך על ידי הבנות, תבניות וכללים שאימצנו וירשנו, או לחילופין גילינו, יצרנו והמצאנו. אלה פועלים כמו סיבים אופטיים, כמו חומר מוליך, שעליו מועברים ונישאים הידע והחכמה.
המוליכים יוליכו את מה שהאדם ואמונותיו הבסיסיות יוליכו בהם. אם האדם משדר אהבה, מלאות ואחדות, זה מה שייקרון וישודר לעולם. אם האדם ישדר נפרדות, תנאים וריחוק, את זה יוליכו המוליכים. טבעו של האדם והמידה בה הוא בא לביטוי בחייו, הם שיקבעו את מהות המוליך ואת המציאות שהוא יצור.
עולם הפחד הינו התרחשות. הוא קורה, פועל ומשפיע על מי שאנחנו חושבים שאנחנו ומתגלה ונראה לעין בבחירות שלנו, במעשים שלנו, בתוך הקשרים שלנו עם בני האדם, רגע אחר רגע. האופן שבו עולם הפחד חי בתוכנו, הוא רק באמצעות המוליכים שכן טבעינו, אינו עשוי מפחד. הוא סקרן וער ורוצה להתחבר ולגעת, אך ברגע שנוצר מפגש עם העולם אנו פונים אל המיינד ואל המוליכים שבשירותו, המזכירים לנו שמוטב לשמור על סדר וודאות, דורשים ציות, מפחידים ומחזירים אותנו לשליטתו ולטווח השפעתו של המיינד.
אלה הם מוליכי עולם הפחד:
שליטה, התניה, שקר, חוק (סדר), אלימות, ייאוש, כאב, ייסורים, צער
הקודם
הבא
שליטה
שליטה מקורה בבורות. היא נובעת מן הבילבול העמוק שמבטא עולם הפחד. המחשבה שמניעה שליטה מאמינה שהעולם מורכב ומסוכן, אני חסר ופגיע ושם המשחק מכאן הוא התמודדות. כאדם אחראי, אומרת המחשבה, עלי למנוע מעצמי ומן היקרים לי כאב, ואם לא עשיתי כך, אני אשם בסבל שיהיה נחלתי מעתה והלאה. כאדם אחראי עלי למצוא דרכים לשמור על עצמי ועל שלי ואם לא עשיתי כך, לא מלאתי את חובתי כלפי עצמי וכלפי היקרים לי ואשאר חסר ולא מוגשם לתמיד.
כשאנחנו מאמינים בהיותינו חסרים, נזקקים ופגיעים, לעולם לא נהיה שמחים באמת, שמחה אוהבת ונטולת פחד, משום שאנחנו חושבים שבכל רגע יכולים לקחת לנו, את מה שכבר יש לנו. פחד שולט בתנועות שלנו ומטריד אותנו במנוחתנו. הגשמה ומימוש אינם אלא דבר מה חולף לאדם המאמין שהוא חסר. הוא לא יעצור לברך או לשמוח אלא יאיץ בעצמו להמשיך הלאה להתמודדות הבאה.
מניעת מוות או כאב בלתי נסבל, והשגת ערובות ביטחון, תלויים, כך אנחנו מאמינים, ביכולת שלנו לכוון ולתעל את הדברים, תלויים בשליטה, ולכן הופכים להיות מרכז תשומת ליבנו וקודמים לכל דבר אחר.
כאשר אנחנו מאמינים שעלינו לשלוט בעולם אנחנו ממציאים משחקים. אלו למעשה כללי המשחק שמאפשרים לנו להשלות את עצמנו שאנחנו מכוונים את העניינים. לזמן מה יכול להיות שידמה שהצלחנו. יצרנו חוקים שימנעו מאחרים להרע לנו או לקחת לנו את מה שמגיע לנו- כמו רמאות, הונאה, מעבר באור אדום, בגידה או השתמטות מאחריות. השלטנו כללים שיצרו לנו יתרון תחרותי, כוח ומינוף על מנת לנצח בתחרות כמו מונופול עסקי, המצאות פורצות דרך שמשנות את כללי המשחק או הכרזת מלחמה.
וישנו גם הצד השני של שולט-נשלט: כשאני מאמינה, שאין לי ברירה אלא להיכנע לשליטתו של אחר, אני יכולה להחליט לקבל את דרך האחר, קולגה או בן זוג, להסכים למרותם ולכאורה להתנסות באפשרות שהם מביאים עימם, אולם למעשה אני פועלת ממקום שכלתני ומחושב,שמקריב את היושרה שלי ואת מה שמדויק לי, לטובת היחסים. אז, עמוק בפנים, המיינד שמבקש שליטה, במקום לגדל אותי ולהוציא אותי לאור, מקטין, מצמצם ומעוות. כאן אוכל למצוא את עצמי אומרת לעצמי משפטים כמו ״אני יותר גדולה מזה״, ״אני יכולה להכיל את זה״, ״בסדר, שיקבלו מה שהם רוצים״ ולפעמים אפילו ארגיש כאדם גדול. אבל בתוכי, בשיחה של עצמי עם עצמי, אני יודעת שהפחד שולט והתחושה שאני מאבדת את עצמי תגיע במוקדם או במאוחר.
לפעמים יכול גם לקרות שהסכמנו להיות מחויבים להסדר כדי להכפיף את עצמינו או/ואת האחר לתפקיד ולציפיות, שדרושות לנו על מנת לשלוט, לקיים את העולם כפי שאנחנו רואים אותו ומבינים אותו, בעיקר כפי שאנחנו מכירים אותו. גיוס לצבא, נישואין, אזרחות, הורות במקרים רבים, כלכלה, שלטון ובחירות.
משחקים אלה, כולם- סופם, אמצעיתם והתחלתם, בכאב, בצמצום עצמי, בכיווץ האחר ובנכות. והתקווה- היא תקווה לעניים. היא תאכזב, היא תישבר והיא תחדל. מקור המחשבה על שליטה נמצא תמיד באמונה, שאני חסר ונמצא או עתיד להימצא בסכנה. האמונות הבסיסיות שתהיינה בבסיס היחסים שאעצב עם העולם, תמיד יובילו למחיר שישולם, לחיכוך ולויתור.
הבחירה להישאר נשלטת מקורה תמיד במחשבה שמשום הסיכון והפגיעות עדיף לי להקריב את החופש הטבעי שבי, שאני. פעמים רבות אף אדכא את הרצון החופשי ואומר לעצמי, שהביטחון וההימנעות מכאב הם המטרה הנעלה, אליה אני רוצה לשאוף.
זה איננו אלא מעשה טיפשי. סופו של משחק שעוצב והומצא על מנת לשלוט, הוא בפחד גדול יותר מאיבוד השליטה והליכה לאבדון.
מכאן והלאה אנחנו חיים באימה שקטה אבל כרונית, שרבים מאיתנו אינם מכירים בה. אימה שהיא הצליל שאיננו שוקט, הנובע מן הידיעה, שאין שום דרך בעולם שבה נוכל באמת לשלוט. אנחנו איננו יכולים לכוון את החיים שיקרו כמו שאנחנו רוצים. גם אם עשינו זאת זמנית, וקיבלנו מה שרצינו או חשבנו שאנחנו זקוקים לו, אנחנו מיד מפחדים לאבד ומאמינים עכשיו אפילו יותר, בכך שאנחנו נזקקים וחייבים. וכך, ברגע הבא, אנחנו מפוחדים עוד יותר, מנסים לשלוט או לשמור על תוצאות שהשגנו. משחק אבוד. שכן כל מעשה שגרעינו ומנועו פחד, יוביל לעוד פחד וכך חיים שלמים.
האימה, אם כך, מגיעה גם מן ההכרה שמשחק השליטה לגמרי לא עובד, ומן הידיעה הפנימית שאנחנו מנסים להתכחש לה ללא הצלחה, שאין סיכוי שהוא יעבוד ובכל זאת אנחנו מאמינים שאנחנו לגמרי תלויים בו. חייבים שיצליח.
אנחנו כמו גל שמרים האוקיינוס, אשר לפתע מחליט שהוא נפרד ועצמאי, ומבקש שלא לחזור למקורו. לנסות ולהיות לא מה שהוא. לא להיות יותר מים שבאים ממים וחוזרים למים. להישאר למעלה.
אבוד.
הקודם
התניה - דינמיקה של החמצה
בתנאי ש…
רק אם…
בתנאי שלא…
אין אפשרות אלא אם…
אני לא יכול/ה…
אני לא יכול/ה כל עוד…
אני לא יודעת אם אני יכול/ה…
לביטויים אלה, להתנהלות כזו בחיים- אנחנו קוראים לא אחת "מודעות עצמית" ו-"אחריות".
אנחנו מאמינים למחשבה, שמודעות עצמית היא הידיעה של מה שאני יכול ולא יכול, מה שטוב לי ומה שרע לי, מה שצודק ומה שאינו צודק בי ובמעשיי.
כמה רחוק מן האמת.
אנחנו מאמינים למחשבה שאחריות היא היכולת לשלוט, לחזות תסריטים, ולעשות את מה שאני יודע כיצד לעשות ויכול להבטיח את הצלחתו. כמה חבל.
המחשבה ״אני מותנית״ היא אחת הטעויות המכאיבות והמחמיצות ביותר שישנן.
זוהי טעות אנושית רווחת, מונחלת מתוך אהבה ודאגה מדור לדור ומובנית על ידי החברה כדי להבטיח המשכיות וביטחון.
אמונה זו בהיותנו "על תנאי" לא רק גורמת לנו להאמין שאנחנו מוגבלים, מכווצים ומצומצמים, ולא רק שהיא דנה אותנו לכוון את כל חיינו לתמונה ול"אני אידיאלי" שהמצאנו או הומצאו עבורנו על ידי אחרים- אלא שבנוסף היא מעוורת אותנו ומרחיקה אותנו מעצם היותנו אור אינסופי, מעצם טבענו כאנרגיה חיה ונותנת חיים בלתי מוגבלת לחלוטין. כשאנחנו אומרים ״נשמה״ לזה אנחנו מתכוונים.
אולי זוהי המשמעות האמיתית של מנהיגות. לזהות את ההתניות ולא להאמין להן. להישיר להתניות מבט ולעורר את האחרים אליהן ואל השקר שהן חובקות בתוכן ומפתות לתוכו. ולהזכיר להם את מה שמעבר.
אני חושבת שזוהי המשמעות האמיתית של אהבה.
לא לעצור.
כשאני לא מבינה- להישאר
כשאני לא רואה לאן ללכת- להניח רגל ולראות שנוצר שביל
כשאני בטוחה שאני מכירה את עצמי- לדעת שלא יכול להיות
כשאני חושבת שאני יודעת מה טוב לי ומה רע- לזכור, שראייתי וידיעתי מוגבלות מאד ומותנת בתסריטים רבים שקיימים בראשי ואולי גם בראשיהם של אחרים
כשאני מסרבת לעוצמה- לא להאמין לעצמי
כשאני אומרת על עצמי דברים קשים- לא להקשיב לעצמי
וכשאני חושבת שמשהו אחר ריק או מסוכן- לדעת שהתפתיתי. התרחקתי. טעיתי.
ההיפוך המהותי של התניה הוא תום.
כוח האמונה ומתן אמון בלא ידוע במקום בידוע, בנסתר המבקש להתגלות במקום בתמונה הנראית בטוחה.
בכוח האמונה מונחת היכולת להתיק הרים ולגרום להם לגלוש לים.
זהו הכוח שמונע על ידי סקרנות, של מתן אמון בחיים, שמחת חיים, משחק.
זהו האמון המכבד את החיים כפלא ומעריך את העובדה שכל יום הוא שדה של גילויים חדשים.
זהו אמון הפותח את הלב לעונג, מחזיר לנו את החלומות, מעורר דמיונות ומרשה לפנטזייה ולשובבות למלא את היומיום שלנו.
זהו האמון שיודע מבפנים שאני זה החיים והחיים זה אני. ותוך כדי ריקוד וחגיגת היותי חיה, אחצה גבולות ואמצא את עצמי גרה ב"לא הגיוני" וב"לא אפשרי".
כשאנחנו מסרבים לתום, אנחנו מאבדים את הסקרנות והצניעות ועטופים באנרגיה מתוסכלת, נטייה לפיצוץ, כפייתיות, נקודת מוצא לחיים של תוקפנות, עולה בנו הצורך להתחרות כדי להתקדם, אנחנו פועלים תחת הכתבה ודיקטטורה של רגשות מבלי לבחון אותן וישנו כעס מודחק.
כשאנחנו נמצאים בפעולה מתמדת, בתכנון, באסטרטגיה, בפתרון בעיות או יצירת שינוי, אין לנו כלל אפשרות להקשיב לדינמיקה שמתחוללת בנו עמוק יותר ואין לנו גישה אל הניצוץ שאנחנו, אל הלהבה שלנו. האש שמספרת וזוהרת את הטבע שלנו, את מי שאנחנו באמת מתחוללת בנו תמיד, מתחת לשכבות שקראנו להן ״אנחנו״ או שראינו בהן את ״מי שאנחנו אמורים להיות״. היא שם מבלי שנעשה דבר.
השחרור וההתעוררות באים כאשר אנחנו מוכנים לשהות ברגע שבין הציפייה לזינוק, מסכימים להיות במתח הזה.
זוהי ההקשבה לניצוץ הדינאמי אשר בתוכך המחדש אותך, הנותן לך להכיר את טבעך האמיתי, המצית אותך לפעולה ממימד חדש, הנותן צורה לרעיון.
זוהי מודעות עצמית.
וזה הדבר האחראי ביותר לעשות
כל השאר הוא הפחתה.
שקר
כשאנשים משקרים הם לא רואים שהם חיים כמו במים כבדים. בשבילם זה ככה. אלה החיים.
אנטומיה של שקר ושל יחסים מונחי שקר:
אני מפחד -שיכאיבו לי, שייקחו ממני וישאירו אותי חסר, שיצחקו עלי או שיתעלמו ממני ויהפכו אותי למגוחך או לחסר ערך.
אני מפחד רק ממחשבות- משום שבאמת איש לא יכול להפוך אותי לחסר או לריק. משום שאם באמת אני נראה מגוחך זה לא יכול לומר דבר על היופי שאני ועל יכולתי לאהוב ולהיות אהוב. גם כאב נגרם אך ורק על ידי מחשבה שאני מזדהה איתה. מצבים לא יוצרים כאב. כשאני שוכח שאני אור, אני מפחד להיות מוחשך, מוחלש, ראוי לבוז. כלומר- כשאני מפחד אני מזדהה עם מחשבה שהיא אשליה.
אז, תאמר לי המחשבה לעשות מעשה כדי למנוע את הכאב והפחד ולפעמים גם להשיג לי יתרון. אני מסתיר, מעוות, מטעה – אני משקר. כשאני משקר, אני מאמין ומחזק אשליה אנושית בסיסית נוספת, והיא שהאחר הוא מהות או ישות נפרדת ממני. כשאני משקר אני לא מכיר בחופש שלו, אני לא בא בצניעות לקשר איתו ולא זוכר שרק האמת מגדלת ומאפשרת לאדם להסתכל במראה שקטה, שבה הוא יכול ממש לראות את עצמו ולאהוב. אני שוכח, כאשר אני משקר, שאינני יודע מה האדם שלצידי או מולי בשולחן המשא ומתן אמור לעבור דרכי וללמוד על עצמו. גם אינני יודע מה אני אמור לעבור דרכו וללמוד על עצמי. לכן רק הרפיה ונכונות לומר כן מלא למה שאנחנו ניצבים בפניו כרגע, יאפשרו את זה.
האדם ששיקרו לו מפחד עכשיו. הוא יודע שהוא עכשיו לעצמו. הוא יודע שברגעי אמת הוא מופקר. שהכל לא כמו שהוא חשב והבין. שכל אחד לעצמו. הכאב של ההתפכחות הוא גדול. זוהי קריעה מן האחדות, מן הרחם. אינני מדברת כאן על רחם פסיכולוגי אלא התחושה העמוקה והאמיתית שאנחנו כולנו אחד. זהו הכאב שנובע מן הפער שיש בין טבענו האמיתי הנשמתי לבין האופן שבו אנחנו חיים את החיים בפועל.
עכשיו קיים פיתוי גדול לאדם ששיקרו לו, לשקר. משום שגם הוא מבין, שעליו להחזיק את הקלפים קרוב לחזה. גם הוא מאמין לסיפור שמסוכן כאן, בחיים האלה, בעולם הזה. גם הוא מאמין שהוא צריך לשלוט באחר.
בעולם של שקר, לומר את האמת זה מסוכן. לא רק משום שאתה מסכן את עצמך אלא משום שאתה עלול לסכן את האחר, ללא ידיעתך, משום שאינך יודע איך הדברים הם באמת, לגבי אף אחד ושום דבר.
אהבה ושמחה אינם קיימים באמת בעולם של שקר. הם תמיד בערבון מוגבל, משום שבעוד רגע אני אראה, שכל מה שראיתי הוא בעצם לא כך. ויותר מכך, אינני יכול לשמוח, ופשטות ואהבה לא תבואנה לביטוי כל עוד אני יודע, שאני בעצם חי בתוך ביצה טובענית, כי מה שנראה שביל איננו שביל, ואני עלול לשקוע. ואולי, תאמר מחשבה בעולם של שקר, אולי גם משהו שם שם את השביל הזה כדי שאתפתה. לכן, כאדם אחראי ומפוכח, לא אסמוך, לא אשמח ולא אוהב בלב מלא אף פעם.
נשים הולכות בודדות. גברים נשארים לבד ומסתגרים לתוך עצמם. ילדים לא רואים בהוריהם שותפים ומקום חם להיות בו. ניכור וקשיות שולטים.
יחסים שמבוססים על שקר הינם יחסים שמבוססים על חוסר אמון וריק.
אלה יחסים שאינם יודעים, שמהותם של מערכות יחסים וקשרים הינם לגלות לנו את המסתורין של האחר ושלנו.
לחזור ולראות את הטבע האמיתי שלנו, לסמוך עליו ולחיות את חיינו מתוכו. אינטגירטי.
יחסים ששקר רווח בהם, הם יחסים שמנציחים את ההימנעות ומהותם הסדרים של- לא לראות, לא להרגיש ולא לדעת את הלא ידוע, את המעבר, את הקיים שכבר כאן.
לכן מונחת האחריות על האדם המפותח יותר רוחנית במערכת היחסים.
אחריותו היא בו זמנית לעשות עם עצמו את העבודה הרוחנית של ההתבוננות, כדי שתגובותיו לא תהיינה ממקום של ריק וחסר, ובאותו הזמן בדיוק עליו להצביע על השקרים, לשתף במה שהוא רואה ומרגיש וליצור שוב ושוב מפגש והתבוננות על הקיים. אם אינו מצביע על השקרים כשהוא חש, מרגיש ורואה אותם- הוא מנציח את ההימנעות על ידי הבעת חוסר אמון בפועל בעצמו ובאחר, בעצם בחירתו בנסיגה או בבריחה.
התבוננות והבנה זו תציף את הפחדים המובילים לשקר, ויחד ניתן יהיה לראות אותם.
זהו תהליך של היזכרות שמונע על ידי אהבה.
ההיזכרות היא חזרה לידיעה שכל מפגש שלי עם עצמי, מפגש אמיתי ופשוט, נוכחות מלאה- מוביל ליופי ועוצמה שהן מעבר למילים ולהכרה.
לחיים בשקר יש מחיר כבד מאד
אלה חיים של כאב גדול.
חיים של צער עמוק.
של מאמץ עקר
ושל בדידות.
זהו איננו רק כאב שנגרם מאירוע זה או אחר אלא כאב כרוני, מעין זמזום שנמצא שם כל הזמן, של הפרדה ומרחק שאינם ניתנים לגישור ולא יפגשו וייסגרו.
זהו כאב נשמתי עצום.
השלטת תמונה כדי לגרום לכולם להגדיר את המצב לנוחיותך, זוללת אנרגיה. ושקר הוא לא רק ל"שקרנים". כולנו עושים את זה כל הזמן. וכשאני אנחנו עושים את זה, נרצה להסתכל למה עשינו את זה.
עייפות זה מקום טוב להסתכל, עייפות מעצמי, ממילים שחוזרות על עצמן, משהות לצד מישהו אחר או במקום מסוים,
וישנו גם הכעס על נקודות מבט שונות משלי.
מה גורם לי שוב ושוב להתווכח עם המשקר ולהוכיח אותו על מעשיו במקום לגדול בעצמי דרך השקר שלו?
התוצאה של הסירוב לגדול היא מאבק בשקר, הוקעת המשקרים, האשליה שאתה אף פעם לא משקר והימנעות מן המפגש וההתבוננות. צדקנות. זיוף.
זוהי מודעות והתעוררות דרך ובזכות שקר:
אנחנו יכולים לגדול רק דרך הקיים, דרך הרגע הזה והמגע איתו.
לומר כן למה שמופיע בחיינו ולהתבונן במראה, גם כשזה לא נעים, לא "ללכת לאן שעושה לי טוב, כי אני טוב לעצמי", אלא להיות איפה שאני, בדיוק עכשיו.
שקר הוא טוב כדי לראות שאנחנו בוראים מציאות על ידי המחשבות שלנו בדיוק כמו כל מחשבה או מעשה אחר. בעודנו מרשים לעצמנו לשהות בתחושה הלא נעימה שמביא השקר, אנחנו לומדים את הרטט שלו, מה הוא עושה לנו בגוף ובנשמה וביחסים עם האחר והעולם. אם נשאר בעיניים פקוחות, לא נברח ולא ננסה לפתור, יהיה לנו קל יותר לזהות כשנזייף בפעם הבאה. ואנחנו נזייף שוב. ושוב. וזה בסדר, כי כך נלמד. ולכן חשוב לא "להשתנות" מהר ובכוח, אלא להיות איפה שאנחנו, לאט, וברכות, כדי ללמוד את הדקויות שאנחנו ולהקשיב. לדעת שאנחנו לא יכולים להיות איפה שאנחנו לא. טכנית. במציאות. לא יכולים.
לנו יש לעשות את העבודה
אין לנו בחירה באירועים באמת.
הקודם
הבא
חוק, סדר
מה שאנחנו נוהגים לקרוא לו חוק, הינו פעמים רבות הסדר או קביעה, שנובעים מאי אמון בסיסי שאנו חשים כלפי עצמנו, כלפי בני אדם אחרים וכלפי העולם. הם נובעים מן האמונה הבסיסית והעתיקה, שאם לא נשלוט, אם לא נשיג ציות לכללי משחק מוסכמים, ישרור תוהו ובוהו, יצר הרע ישתולל באין מפריע וסבל וכאב ישלטו בעולם. אותה אמונה גם מכתיבה לנו את כללי המשחק, שאומרים שאם לא יוסכמו כללים, נמצא את עצמנו חסרי אונים ותחת שליטתו של האחר. לכן, החלתו של חוק שכזה או הסכמה על הסדר שנשען על אמונות שכאלה, יגדיל את הפחד, משום שמה שבא מפחד, מפיץ, מהדהד וממשיך פחד. חוק שכזה יגביר את תחושת הסכנה ויעלים את המפגש בין בני האדם שבא מאהבה, מעדינות ומחכמה עמוקה.
לכן בכל מקום בהם מושתתים הסדרים הבאים מן האמונות האלה, ישגשגו שקרים, העלמות, הסתרות והונאה.
כאשר אתה בא ברע, תקבל רע. כשאתה מאמין בשקרים, תמשוך ותגרה את השקרן שבאנשים שתיפגש איתם, כשאתה מאמין בגזל תקבל גזל. זהו מחיר כבד. זהו מחיר שאינני יודע אפילו, שאני יוצר אותו, על ידי אמונה בחסר ובסכנה שיוצרת הסדר או מערכת חוקים. הצבתי חוקים שחשבתי שיצילו אותי מן המציאות שהם בעצמם יוצרים לי בחיי ומהם אני מבקש לברוח. מעגל סגור.
חוק אמיתי, הינו ההכרה באופן הטבעי וההרמוני שבו מתנהלים הדברים, בצורה שבה הדברים מתרחשים דווקא משום שכזה הוא טבעם.
חוק המשיכה הינו תיאור מדויק של אופן התנהלות הטבע. כשאתה מתנגד לו ,אתה סובל. אינך יכול ליצור דבר. כשאתה מכיר בו, שדות אינסופיים של אפשרויות פתוחים בפניך. עכשיו אתה יכול ליצור תעופה. לחקור את תופעת העילוי.
במקום לאכוף חוק, מקום לקיים אותו מפחד, אנחנו מוזמנים לחקור חוק יקום ולהתחיות ממנו, ליצור דרכו ובאמצעותו. לגלות בזכותו מה אנחנו באמת.
אלימות
אלימות היא עיוורת.
היא לא נותנת את הדעת על כך, שהכוחנות מנסה לכוון את הבלתי ניתן לכיוון.
אלימות חושבת שאפשר ללכת מבחוץ פנימה, ושעל ידי עיסוק במתרחש בחוץ, משתנים.
שכוח ומאמץ יכולים למנוע ולסלק, להשיג ולהשתלט.
למעשה הכול בא במפנים.
זה קודם קורה בפנים, מחשבה דוהה, העכירות יורדת, האור פולש. בהירות. ואז המעשה משקף. עדות.
אלימות אינה ערה לכך שכוח אף פעם לא יכול לדכא. תנסו.
היא לא זוכרת שהאחר הוא מראה שלי,
שמה שקורה בתוכו עכשיו קורה גם בתוכי
שהמחשבות שמניעות אותו מניעות, בדרך כלשהי, גם אותי.
אלימות שוכחת שדיכוי של האחר זה דיכוי שלי,
ולגרש אותי מעצמי אי אפשר.
אלימות מתכחשת לכך, שאני נלחם באשליה שיצרתי באמצעות מחשבות,
בסיפור שאני מאמין בו, ומשום כך, הוא אף פעם לא יעלם.
כי אני המקרן הגדול שמקרין אותו שוב ושוב ושוב על המסכים של מוחי וכך גם החוצה.
גם, ואולי במיוחד, כשאני מתנגד לו.
אלימות היא המחשבה שצריך לסלק חושך.
למעשה, אנחנו נקראים להיזכר שללא כל כוח, מעצם כושר הראייה, הולכת מחשבה ומתפוגגת, והאור שהיה שם זה מכבר נוגה בבהירות ובעוצמה מופלאות.
אלימות לא יודעת, שהתמקדות ברע, בחסר ובריק יוצרת עוד רע, חסר וריק. היא לא רוצה לזכור, שבדיוק משום כך, מלחמות מביאות רק עוד מלחמות, פחד ומוות. מלחמות לא מביאות שלום. אף פעם.
אלימות היא סמל לבורות.
לכן אין למגר אותה, יש להתפכח ממנה.
בניסיון למגר אותה אנחנו מגדילים אותה. אנחנו מזינים את המחשבות, שאומרות לנו שאין אפשרות אחרת מלבד כוח בוטה ושליטה.
כשנסכים להיות ככה, כמו שאנחנו עכשיו, לדעת שהגיע הזמן להתעורר, להתבונן על האמונות שלנו, על השקפת העולם שלנו, לדעת שלא נוכל להכאיב בלי לכאוב. כשנילמד את עצמינו ואת המניעים שלנו לפעולה, תיווצר מציאות אחרת. כך נחיה את הטבע האמיתי שלנו ולא את הסיפור שהתרגלנו לספר על עצמנו ועל העולם.
כשנעשה זאת, תפחת האלימות גם סביבנו.
ייאוש
ייאוש הוא המקום שבו נגמרות הציפיות, מתה התקווה, אין יותר מקום למחשבה ואפילו לא לפחד, כי פחד בא רק כאשר אתה חושב שיש לך או יכולה להיות לך השפעה.
אז זהו. אין יותר שום תנועה לעבר משהו, או נגד משהו.
כניעה. חושך. אפלה.
שם נגמר האני, נגמרת המחשבה. עכשיו חדש יכול להתחיל.
עכשיו משחק חדש מראה את עצמו. עכשיו אתה יודע
שרק על עצמך אתה יכול להסתכל ורק אל עצמך אתה יכול לפנות.
לא משום שאחרים לא יכולים, אלא משום שרק אל עצמך יש לך גישה.
אז לך לאן שאתה יכול ותקשיב בשקט.
תהיה. זה בסדר קצת לבכות קודם
וגם לצעוק. לא לפחד מן הכעס. אבל לא להישאר שם.
לא לעשות את זה לעצמך. לעבור בתוך זה- כן.
ואז להקשיב לחדש. הוא שם.
רק צריך קצת להתרגל אליו, קצת לסובב את החוגה עד שניתן
לקלוט את התדר החדש. השאר כבר יסביר את עצמו.
ייאוש זה כמו לומר
"היום הוא היום האחרון לחיי הישנים".
ואז, כל כך בשונה ממה שאומר השכל המפרש, שמדבר סופי ומוחלט,
מסתכל העצמי, הטבע האמיתי שלנו, השקט, השלו, השלם והמלא
על התזזית של הפחד, ועל הייאוש.
העצמי לא זז. אין מה לתקן בו. אין מה לשנות,
להניע או לקוות.
הייאוש הוא מחשבה שנחה.
העצמי מסתכל על המחשבה במנוחה
ויודע אותה. מכיר אותה.
אוהב אותה מספיק, כדי שתמות.
כאב
כאב איננו רגש. התבלבלנו וחשבנו שכן.
זו תחושה. כאב זו התנגדות. כאב פיסי וריגשי כאחד.
זה חיכוך, זו אמירת לא, הדיפה, דחיפה, כמו לסובב את הגב על גל שלושה מטר.
הכאב אינו נובע ממצב, הוא חי במחשבה
הכאב גר במחשבה שמשהו או מישהו יכול להכאיב או לגרום לי לאבד, להחשיך אותי או לכבות אותי. לפעמים אפילו להרוג אותי. שדברים לא "אמורים" להיות ככה, ואני לא "אמורה" להיות כפי שאני.
הפחד בכאב נובע מן המחשבה שזה לא יגמר. הכאב מעיד על המחשבה שאנחנו האפקט של משהו חיצוני ואפילו גורל. דבר מה שאין לנו שליטה עליו או דרך לצאת ממנו.
הכאב בא לעורר, הכאב בא לחדד ולזכך, הוא בא להוריד מסכות.
הכאב בא להפגיש אותי עם היכולת האינסופית שלנו לברוא מציאות על ידי המחשבות שלנו.
רק אני יכול להכאיב לעצמי באמצעות המחשבה, אבל אנחנו מאמינים שהאחרים והמצבים הם המכאיבים.
הכאב בא לעורר לאי ההבנה הזו שלנו, למחשבה שמשהו יכול ללכת לאיבוד. כלום לא יכול ללכת לאיבוד. חוק שימור האנרגיה. ומעניין מה עוד נראה ונשמע ונדע, אם נזכור שרק הכאב וההתנגדות לכאב חוסמים את ההבנה שהכל תמיד שם, גם אם אנחנו לא יכולים לראות או לתפוס אותו.
ייסורים
ישנו הבדל מהותי בין כאב לבין ייסורים. הכאב הוא התחושה והרגש הנמצאים כאשר משהו מתרחש, ואנחנו מתנגדים לו. החיכוך גורם לכאב. ייסורים הינם תוצאה של הזדהות עם הכאב. של ההתקשרות אליו.
פגיעות איננה כאב. כאב הוא שער אפשרי למה שנמצא מעבר לנתפס, לידוע ולמוכר. פגיעות הינה האחיזה בכאב, האמונה בו וההתרפקות עליו.
צער
מקורו של צער ברכושנות. בדבר מה שהיה לי ואבד.
צער הוא הזדמנות לפגוש את האשליה שמשהו יכול להילקח ממני, או ללכת לאיבוד. כמו איכות של שמחה, שלמות, בטחון ואהבה.
אנחנו חווים מצבים קשים ומכאיבים מאד. אנחנו פוגשים בחיינו עוולות, סבל והתעללות ואנחנו מזדעקים ומבקשים להפסיק ולשנות. הצער על דברים שכאלה ועל המציאות שהם יוצרים טבעי וכמובן אנושי. השאלה שמתאים שנשאל היא מה באמת קורה לאהבה שאנחנו, ליופי שאנחנו, לעוצמה שאנחנו, כאשר אלה קורים לנו. התשובה שניתן תקבע במידה מוחלטת את המציאות שניצור באמצעות פעולותינו.
יש משהו שלם בצער.
צער שובר את הלב כך שיהיה בו מקום לרוח, לתנועה, למסתורין, להוויה המתרחשת.
לפעמים עיסוק בכאב, בהתנגדות למה שבא, מפריע לצער המזכך להיות ולהראות את מה שניתן לראות דרכו. לפעמים אפילו ישנם דברים שאפשר לראות רק דרך הצער. הכאב מפתה. הצער- הוא.
ישנו צער שהוא עמוק, רגש טהור, חמלה, הרפיה ויתור על שליטה, ויתור על ציפייה לשליטה.
קבלה
משהו שהוא של סבל העולם. יש דבר כזה. ככה זה העולם.
זה גם ישנו ויש לראות את זה. לא להכחיש את זה.
שם נמצא אלוהים.
זה מוביל לעונג. לחיבור עמוק עם ההוויה. כשנמצאים בתוכו, ככה, שרויים לגמרי, ללא תנועה.