פרק שני - עולם הפחד - השכל המפרש והמדמה

עולם הפחד- מבוא

תנועת החיים הטבעית היא נביעה שקטה של קלות, פשטות וידיעה. השכל המפרש, שממנו אנחנו פועלים בחלק גדול בחיינו, באמצעות המחשבות שלנו, הוא מימד המיינד. במידה רבה, בתרבות בה אנחנו חיים, מתאפיין מימד זה בהפחדות והתניות, ונעלמים ממנו הפשטות והקלילות הטבעיות לנו. הוא כבד ומסובך, מתגונן ותוקפני, עסוק בהישרדות ובצמצום. יחד עם זאת, לא כל מה שמגיע מהמיינד הוא בהכרח מסוכן, מורכב ומסובך. נכון שברובו הוא כזה, במיוחד משום השימוש שאנחנו עושים בו, אך יש בו גם יופי, חמלה, שיתוף, אהבה וחברות. האמת היא שרק מפני שישנו שכל מפרש ומתבונן אני יכולה לראות שאני זה לא המיינד. רק משום שקיימת חשיבה אני יכולה להבחין בין מה אמת ומה לא, אני יכולה להקשיב לחכמה, לזהות ולדעת אותה. "מיינד מאומן" הוא זה שמסכים להיכנע ולציית. הוא מאפשר התמסרות לידע. המיינד אינו אויב, בעצם הוא הכלי שבעזרתו אני יכולה לראות את הבלבול ולהתעורר ממנו. רק בהיותנו "בעלי מיינד" יש לנו יכולת התבוננות.

 

חשיבותה של החשיבה והשפעתה על החיים הפיסיים שלנו ידועות זה מכבר. קיומה של מערכת הישרדותית שמתווה קווי מחשבה המשרתים אותה, נוגעת לכל תחומי חיינו ובעצם מנהלת אותם הלכה למעשה בעוד אנו הולכים אחריה כעיוורים ומזדהים איתה באופן מוחלט. למערכת זו אנו קוראים "המיינד". תפקידו של המיינד להגן עלינו במובן הפיסי, לשמור על שלמות גופנו ונפשנו, גם במחיר התעלמות מוחלטת מהרכיב החשוב ביותר בהוויתנו, שהוא רוחנו. המיינד מייצר התראות בלתי פוסקות, מנתח את מצבנו – בעבר, בהווה ובעתיד – מזהיר, מרתיע, מונע, משווה, מסיק היסקים ומסקנות, מחלק ומפריד – כל זאת כשבעצם קולנו האמיתי, הטבעי, שהוא חלק מהתודעה האינסופית הגדולה, נשכח תחת כובד משקלו של המיינד, כמו כורע תחתיו, בין אם בשל רעש בלתי פוסק מצידו, ובין אם בשל שקרים והטעיות שהוא זורה. 

 

"עולם הפחד" כפי שנקרא לו בספר זה ובאימון – הוא העולם כפי שהשכל החושב יוצר אותו (המיינד). הוא ההיגיון שיצר האדם בנסותו להבין את העולם ,לתת לו משמעות ולהקנות לו סדר, על פיו ידעו העולם והאדם כיצד להתנהל. עולם הפחד הוא מה שיצר השכל כדי להרגיע את האדם ולתת לו תחושת ביטחון שקרית.

הנחות היסוד - התנאים לקיומו של עולם הפחד

עולם הפחד נשען על שתי הנחות יסוד שביחד מהוות את בסיסו. האחת אומרת- העולם מורכב, מסובך ומסוכן, והשנייה אומרת – ואנחנו חסרים. כלומר, אין לנו את מה שנדרש, כדי שנהיה מאושרים ונוכל לנוע בעולם בקלות, בפשטות ובהרמוניה.

אם היתה רק אחת מהן נכונה, עולם הפחד לא יכול היה להתקיים.

אם הייתי חסרה, אבל העולם לא היה מסובך מורכב ומסוכן, הייתי יכולה להתנהל באיטיות, בנחת, מבלי לחשוב שאני מוכרחה לעשות הכל או להשיג הכל. מה שלא הייתי יודעת לא הייתי עושה ומה שהיה אפשרי היה משמח. כשאין סכנה ומורכבות, החסר לא מהווה בעיה.

אם העולם היה מורכב מסובך ומסוכן ואני לא הייתי חסרה, המצב היה נראה יותר כמו הרפתקה נועזת, מאתגרת ומלמדת. 

אבל כששתי האמונות האלה חיות יחד, משלב המיינד ידיים ואומר: אוקי, אז תקשיבי לי. מעכשיו את עושה מה שאני אומר לך.

מכאן מתחיל המיינד לחלק הוראות, כשיש לו שתי מטרות ברורות: למנוע כאב ולמנוע מוות.

המיינד למעשה אומר לי- תקשיבי לי ותהיי בטוחה. אם לא תקשיבי, תכאבי ותמותי, ואל תבואי אלי להתלונן. 

אני עוד שואלת אותו בתחינה- ומה עם פשטות? ושמחה? עם אינטימיות והתפעלות הדדית?

והמיינד אומר- אני בעד. אני בעד. יום אחד. אבל בינתיים בבקשה תהיי אחראית וממושמעת, כמו שאת יודעת להיות, ותעשי מה שאני אומר לך.

ואני שוב- ומה עם אהבה….?

והמיינד רועם בטון מוכיח- אם תמותי תוכלי לאהוב? אם יכאב לך תוכלי לשמוח?

אני משפילה עיניים. איך יכולתי לחשוב שאני חכמה ממנו. אני מבקשת סליחה.

 

מהרגע הזה מתחיל עולם הפחד להתקיים. מהרגע הזה, שולח המיינד הוראות, הוא מפעיל את הרגשות והתחושות כדי לתת משנה תוקף לדבריו ואני מצייתת.

מהרגע הזה בוחר המיינד באחת מארבע אסטרטגיות מרכזיות, דרכים להתמודדות בעולם מורכב, מסובך ומסוכן, מיועד- לחסרים.

אסטרטגיות של המיינד כדי למלא את תפקידו ו״לשמור עלי״

מניעה/הימנעות.

 

מכיוון שהמיינד מעוניין להבטיח מינימום סיכון, הוא מעדיף שנמנע. שאם איננו יודעים איפה יושב איום ומה הוא יכול להיות, הדרך הבטוחה ביותר, טוען המיינד, היא להימנע מראש. לא להגיע למפגש עם העולם בכלל.

אסטרטגית המניעה אומרת: אל תיגע. אל תפגוש. אל תיצור קשר. כך תבטיח את עצמך בצורה הטובה ביותר.

הוא נותן שלוש דרכים לעשות זאת: תתרחקי, תרחיקי מעליך ותטשטשי רגשות, כשהמטרה היא למנוע כאב, או על ידי ביטולו המוחלט, או, במצבים בהם אינני יכולה להתרחק לגמרי (אדם קרוב, מצב מחייב) אוכל לטשטש רגשות ובכך כשתונחת המכה, אומר המיינד, לא ארגיש את הכאב העצום. 

הדבר הקשה באסטרטגיה הזו, מעבר להיותה מפרידה, מבודדת ויוצרת בדידות, כאב ופחד, הוא שהיא איננה מניחה להתקרב. לעולם לא תיתן האסטרטגיה הזו צ׳אנס להתקרב כדי לראות מה זה באמת, ומה קורה לי באמת כשאני נפגשת. היא מציירת מפלצות ודרקונים, מספרת על דם ומוגלה, ודואגת שלא אתקרב מספיק כדי שאוכל לראות שמפלצות ודרקונים…אין דבר כזה. ולכן, כשאינני נוגעת ובודקת ממשיך המיינד לספר את הסיפור הריק והמפחיד שלו על העולם המנוכר שאין בו אהבה ואני הולכת על יד החיים.

 

פתרון בעיות. או סילוק, טיהור, ניקוי.

 

האסטרטגיה הזו דומה מאד לזו של מניעה, רק כאן, נעשה הדבר בדיעבד. לאחר מעשה. נרדמת בשמירה! משהו נגע בך והסכנה כבר כאן, אומר המיינד. חוסר הוודאות יצר לך איום, עכשיו התפקיד שלך הוא להתרחק במהירות האפשרית. לסגור כל אפשרות. לא להתפתות להישאר. להתרחק. להתרחק . להתרחק.

גם כאן לא נחכה לראות, לא נתקרב כדי לבדוק מה באמת קורה, אלא נציית למיינד ונישאר עבדיו, נתונים בתוך הסיפור שסיפר והגבולות שסימן.

 

הצבת תנאים – ״אני חייבת שיהיה לי״ / ״אני חייבת להיות״

 

האסטרטגיות האלה שונות משתי הקודמות. קשה לזהות שהן באות מעולם הפחד. מן הלא והריק והחסר. בעצם למדנו לחשוב שהן צורות של מוטיבציה. של ה-יש.

האחת היא ״אני חייבת שיהיה לי״

והשנייה היא ״אני חייבת להיות״

כי אם לא, אז לא אהיה…/לא יהיה לי…

אני חייבת להיות רכה, חכמה, אסרטיבית, שווה, נחשקת, נערצת, אמא, נשואה…

אני חייבת שיהיה לי אוטו אדום עם גג נפתח, דוקטורט, ביטחון, כסף, מעמד, ילדים, בן זוג…..

 

כל הדברים האלה דווקא יכולים להיות נחמדים כשלעצמם, אבל מה שמסתתר מאחורי ה-אני חייבת, הוא גוף של תנאים. 

כל מה שאני מאמינה שאני חייבת, בעצם בא להבטיח שאהיה אהובה ואוהבת, שמחה, בטוחה, בעלת ערך, מוצלחת ומאושרת. משמע, אם לא יהיו לי, אז לא אהיה אהובה ואוהבת, שמחה, בטוחה, בעלת ערך, מוצלחת ומאושרת. פשוט כך. 

הוא אומר לי שלהיות אחראית משמעו, לקיים את התנאים האלה. לוודא שהם קורים בכל מחיר.

בעצם מה שמבקש עולם הפחד להורות לי, הוא לחתור ללא לאות לקיומם של התנאים. הוא אומר לי, שאם לא אקיים את התנאים לא אהיה אהובה ואוהבת, שמחה, בטוחה, בעלת ערך, מוצלחת ומאושרת. הוא אומר לי שלהיות אחראית משמעו, לקיים את התנאים האלה. לוודא שהם קורים בכל מחיר.

 

כאשר אני משתכנעת ומתחילה לפעול למילוי התנאים, קורים שני דברים:

ראשית, אני מאמינה שהתנאים אמיתיים. הם לא. אני אהובה ואוהבת גם בלי שאהיה נשואה או עם משרה בעלת מעמד מוערך בחברה. אני מאושרת גם כשלא קורה מה שאני רוצה. אני יכולה להיות שמחה בלי סיבה. 

המיינד פועל כמבוגר אחראי. אבל אין לו דרך לעשות את התפקיד שביקשנו ממנו למלא. הוא איננו יכול לדעת מה נכון לנו ואינו יכול לראות את הרוח שלנו. ואז, בנסותו ליצור לי סדר מדומה, כדי שיוכל לשמור עלי כפי שביקשתי ממנו, הוא מבקש לשלוט במעשי, לוודא שאעשה את דברו. המיינד רוצה ליצור לי מספיק פחד או מספיק מוטיבציה, כדי שלא אטיל ספק, לא אשבור הגה בשום פנים ואופן. לכן, אני הופכת להיות מבצעת עיוורת. קיומו של התנאי הופך להיות לעצם קיומי.

התלות שלי בו הופכת טוטאלית ואין לי שום אפשרות לוותר עליו או לראות אפשרויות נוספות. אני מאמינה בכל ליבי, שאושרי ובטחוני נתונים בקיומם של התנאים ולכן אני יוצרת לא אחת חיכוך עם העולם, ריב וחשבונאות, כעס וטרוניה, כאשר התנאים אינם מתקיימים. הכעס ובעיקר הרצון להגשים את התנאים, שלא פעם אנחנו מתבלבלים וקוראים להם החלומות שלנו או משאלות ליבנו, הופכים את המיינד לחבר יועץ, שמדריך אותי בשלל אסטרטגיות וחישובים מדויקים בסבך המורכבות של החיים כדי להגיע למחוז חפצי ואף פעם לא מצליח באמת. לא משום שאיננו מוכשר, אלא כי התנאי דמיוני ואושרי איננו תלוי בו ובכל תנאי אחר. 

 

הדבר השני שמופיע ומשחק תפקיד מרכזי, הוא העובדה, שכשאני מאמינה באמת לתנאים, אני מפסיקה לראות את המציאות כפי שהיא, אלא מבינה אותה בהתאם למה שהמיינד מספר לי שקורה. לכן קורה פעמים רבות, שמה שאני מבקשת לעצמי בחיי כבר קורה, ובכל זאת אני חותרת ללא לאות ועם חיכוך, ריב ומאמץ עילאי לקיים את התנאים. אני אהובה גם אם לא נתתי מה שרצו ממני, אבל אני לא יכולה לראות את זה. אני בטוחה גם אם אני לא יודעת מה יקרה מחר, אבל לא יכולה להאמין לזה. כשאני נתונה למרותו של המיינד ומקיימת את חוקיו והנחיותיו, אני לא אראה שמה שהכי יקר לי, כבר קורה. יותר מידי אהיה עסוקה בקיום התנאים שבכלל אינם תנאים.

 

אלה ארבע האסטרטגיות שמטווה המיינד מתוך אמונה שהוא עושה זאת לרווחתינו. אלה ארבע האסטרטגיות שיוצרות את הכאב והפחד בעולמנו כי מה שבא מפחד, מפיץ פחד. אנחנו כואבים יותר ומפחדים יותר וחוזרים ומקשיבים למיינד. חזק יותר. בדבקות גדולה יותר. במסירות גדולה יותר. 

הזייה

עולם הפחד הינו הזייה וזה הדבר הראשון שעלינו לדעת עליו. לגמרי הזייה. הולוגרמה. תמונה שיוצר המיינד, כדי שנאמין שאנחנו בטוחים בתוך סדר נצחי שכל מי שיודע להתנהל בו, מבוטח.

משמעות המילה הזייה, היא שעולם הפחד קיים רק כאשר אנחנו חושבים עליו ומאמינים בו. כשאיננו מאמינים בו, הוא איננו קיים. אין הכוונה שהפנינו את המבט ואנחנו לא שמים אליו לב. הוא פשוט לא קיים. כאשר אנחנו לא מאמינים בו, לא חושבים אותו, נעלמת הצורה שיוצר ההגיון של עולם הפחד על כל החוקים והכללים שבו, והכל חוזר למצבו הטבעי כחלקיקי אנרגיה טהורה. רוטטים ומאד מאד חיים. 

ככל שנאמין לעולם הפחד ונציית לו, כך יגבר הפחד

הדבר השני שנרצה לדעת הוא, שככל שאנחנו מקבלים על עצמנו את חוקי עולם הפחד וכללי המשחק שלו, כך נפחד יותר. בדיוק הפוך ממה שמבטיח המיינד. בדיוק הפוך ממה שכל כך רצינו. 

עבודת גמר מצטיינת, קידום לא צפוי ומחמיא או לידה שעברה בשלום מעלים שמחה ותחושת הישג שפעמים רבות חולפות במהירות ומפנות את מקומן לדאגה גדולה יותר. האם אצליח לעמוד בציפיות, האם לא יצטערו על שראו בי אפשרות או האם אצליח להיות אמא טובה? או האם אוכל לחזור על ההצלחה הזו, לשמור על הישגיה ולמנוע כאב או פחד בהמשך?

אי אפשר להיחלץ ממנו, אפשר להתבונן בו

אי אפשר להיחלץ ממנו

הדבר השלישי שנכון לדעת לגבי עולם הפחד, הוא שאין אפשרות להיחלץ ממנו. ככל שאנסה לבקוע  מעולם הפחד,  כך אהיה שבויה  בו יותר. אם אומר: אני לא יכולה להיות מונעת עד כדי כך מעולם הפחד, ומוכרחה להפסיק לפחד כל הזמן- אני חוזרת לאסטרטגית פתרון הבעיות. האיום כבר כאן. הקושי כבר קיים. עכשיו אני רוצה להעלים אותו. שוב: העולם מורכב מסובך ומסוכן, אני חסרה- הכאב זו רק שאלה של זמן- ולכן, אני צריכה להיפטר ממנו, מהפחד שמסכן אותי וגורם לי נזק. 

כאשר אני חושבת,  שאני צריכה להיות אסרטיבית יותר או אמיצה יותר, שוב אני מוצאת את עצמי שבויה בעולם הפחד, שוב אני באסטרטגיות של –״ אני חייבת להיות״ ו״חייבת שיהיה לי״, וככל שאני יותר מזדהה עם המחשבה הזו, כך העבדות לתנאים מעמיקה ומבודדת אותי מן העולם החופשי. כך אני  מזדהה יותר עם המחשבה ומקבלת הוכחה שהעולם מורכב ומסוכן ואני אינני טובה מספיק, אין לי את מה שנדרש כדי לא להיפגע ולהצליח. ומשם סחרור- אני  חוזרת בפחד ותסכול לנקודת המוצא ולא מבינה איך הגעתי לכאן שוב. הרי עבדתי כל כך קשה כדי  לצאת מזה!

אז אם אי אפשר להיחלץ ממנו, מה כן אפשר? אפשר להתבונן בו.

 

אפשר להתבונן בו

הדבר הרביעי והאחרון שהידע אומר על עולם הפחד הוא, שאמנם לא ניתן להיחלץ ממנו, אך ניתן להתבונן בו. כל ניסיון לצאת מעולם הפחד מחזיר אותי שוב לכלים ולהגיון המוכרים לי, שאומרים שמשהו לא בסדר בי ו/או עם המצב כפי שהוא ויש צורך בפתרון והתמודדות. בכך משאיר אותי עולם הפחד במעגל סגור, מקיימת את הוראותיו. יחד עם זאת, משום שאני אינני המחשבה שלי ואינני הפחד שלי, אוכל להתבונן בעולם הפחד, אוכל לזהות אותו ואת המנגנון שהוא, משום היותו פרי יצירה של השכל, משום שהוא אינו אלא  מחשבה. 

להיות עד - כך זה קורה

כאשר אני מתחילה להתבונן בעולם הפחד, המיינד קופא באימה. הדבר משול בעיניו לכך שהייתי לוקחת את רגלי, שמה אותה בקצה החדר וחוזרת לשבת על הכיסא. הוא, שהיה בטוח שהוא אני, מוצא את עצמו כמושא התבוננות. כ-דבר ולא כ-אני. 

הוא משתתק ונאלם דום. אין לו מילים.

זהו דבר נדיר מאד ויש כאן שער. 

כאשר המיינד שותק, הולך המבט ועוברת תשומת הלב אל העולם כפי שהוא נגלה אלי, לא דרך משקפי המיינד אלא במפגש ישיר. העולם איננו מסובך עכשיו, הדחיסות והדחיפות נעלמות. אני מתקרבת. נענית. מתמסרת. מתנסה. אני נמצאת באזור נקי מן החוקים והכללים של המיינד, נקי מן ההגיון של השכל המפרש. אחת עם מה שקורה.

ההרגשה היא שאני מהלכת באזור בוהק, הפשטות נמצאת בכל, אהבה היא מצב ההוויה שלי, דברים שהיו קשים הופכים להיות קלים וקורים במהירות, דברים שהיו לי מאד חשובים נעלמים ודוהים ואני נטו. מאד נטו.

 

כאן המיינד מתעורר מן ההלם הראשוני ועכשיו הוא ממש ממש מפחד. והוא צודק. כשאני מהלכת בעולם מתוך שקט ואהבה המיינד מבין שכשהוא ילחץ על הכפתורים שאמורים להפעיל אותי, אני לא אזדעק, לא אאמין ולא אפעל. 

לכן הוא נכנס למצב חירום ומנסה בכל כוחו לגרום לי להאמין, שמה שאני רואה עכשיו, היופי הזה, החכמה הזו, השמחה הפשוטה הזו, הוא בלבול, ניתוק והולכת שולל ומוטב שאחזור לחיקו. הוא עושה זאת על ידי שלושה פתיונות משוכללים, שרק מי שבאמת מכיר אותנו יכול לעשות.

הוא אומר- הטוב הזה שאת מרגישה עכשיו זה מקרה, מזל של מתחילים או זה דמיון שמתעתע בך. 

המיינד יעשה כל שביכולתו כדי לשכנע אותי, שוב, שהטוב שאני רואה זו הזייה חולפת והוא האמת.

אם לא התפתיתי, והרבה פעמים אנחנו מתפתים, מתחיל לקרות משהו יפייפה. אני מגיעה לפגוש מישהי, שנמצאת ממש קרוב, שאי אפשר לתאר אותה במילים שבאמת יתפסו את יופייה וחכמתה, שהשכל לא יכול לתפוס אותה בתבניותיו והמיינד לא יכול להפעיל אותה. היא לא עושה רעש, לא משתדלת ולא מוכרת את עצמה, היא לא רוצה שיראו אותה או יכירו בה. היא שם. מקווה, בשבילי, שאשים אליה לב. ועכשיו, סוף סוף אני שמה אליה לב. ומוקסמת. היא אני ולא אני. אני היא, אבל לא ה-אני שידעתי. אני נפעמת.

 

בשלב הזה המיינד בחרדה קיומית ומחפש בכל מחיר לשנות את הראייה ולהרחיק אותי ממנה, מעצמי.

אז, בצר לו, הוא שולח את הפיתיון האחרון, החזק מכולם.

הוא אומר: אני רואה שפגשת מישהי שאת מאד מתרגשת ממנה. לפי מה שראיתי היא באמת משהו. את יכולה, חברה ותיקה, לעשות לי איתה הכרות?

מה שהמיינד יודע, הוא שכדי שאסביר לו ואעשה לו הכרות עם ההוויה הפלאית שהיא אני, אני אצטרך לדבר בשפה שלו. לדבר במילים, בתכונות, בתבניות, בחוקים. הוא צודק. אם אני רוצה שהוא יבין אצטרך לעשות זאת. והוא יושב בשקט ומחכה. בעצם הוא לא צריך לעשות יותר דבר. כשאני מסיימת לתאר לו את הפלאית הזו במונחים מוכרים לו, הפלא לא נראה לי פלאי, הקסם לא נראה לי קוסם והעוצמה עורערה עד היסוד. הפלאית נראית לי מוכרת להחריד ואין לי מושג מה חשבתי לעצמי, כשנפעמתי. 

וזהו.

אני בחזרה בחיקו.

 

הספר הזה בא לתאר את הריקוד שמתרחש, כשאנחנו נפגשים באמת, ולומדים לחיות את המלא. (בלי הצורך לדווח למיינד)