התנשאות

במובן הישן:

התנשאות היא התנהגות שנובעת מן המחשבה, שאני יותר טוב מן האחר ולכן אני שווה יותר ממנו. נקודת המוצא של התנשאות באה מן הרצון לתפוס עמדת כוח, לקבל יכולת השפעה ולהיבנות מן המעמד הגבוה יותר. ההנחה שיש שווים יותר ויש שווים פחות מלבה את אש ההתנשאות.

המציאות שנוצרת היא של מאבקי כוח, שחלקם נבנים מהתנשאות מובנית בחברה והשתלטות על ההגדרות של מה נחשב ומה נחשב פחות, וחלקם נבנים מן הרצון להיבנות מן ההתנגדות למתנשאים ומתוך הנסיון לצבור כח השפעה ומעמד חברתי דרך דה הלגיטימציה של המתנשאים. תחרות, הפרדה, כאב וקיזוז הדדי.

 

במובן החדש והמתחדש:

מתוך האמת ולא הקודים החברתיים, ישנה הבנה, שבהחלט יש אנשים שטובים יותר ומוצלחים בהרבה בנושאים שונים מאחרים. כמו כן ישנם אנשים שמפותחים רוחנית יותר ורואים את האמת ואת טבעם של הדברים, הרבה יותר מאחרים השבויים בעולם המומצא שהשכל יצר.

אם נכיר בכך תיווצר מציאות שתביא ברכה לאלה המבקשים ללמוד או להיבנות מהיות אחרים טובים מהם בנושאים מסויימים או מפותחים יותר רוחנית, והיא תפתח שדות חדשים של אפשרויות וביטוי עצמי לאלה שרואים ומבקשים מהם ללמד ולתרום. 

יחד עם זאת, לא נעשית כאן הטעות העתיקה של מחשבה האומרת שהאחר, אם הוא פחות מצליח או בעל הישגים בנושאים מסויימים או עדיין מאמין מאד לשכל – משמעו שהוא נחות או פחות פלא ויופי אינסופי. האדם, באשר הוא, מעצם היותו, הוא אנרגיה נותנת חיים. כולנו נשמה אחת. כולנו מרקם אחד. כולנו היופי העילאי. תמיד. לכן, האדם המפותח יותר לעולם לא יראה באחר פחות ערך אלא שותף לריקוד הדדי, שדרכו יזכו כל המשתתפים להתפכח ממה שהתרגלו לחשוב ויבקשו להיזכר בטבעם האמיתי של עצמם ושל הדברים. 

“אני לא מתנשא-אני רואה מה שאתה לא רואה, ואם תסכים לראות את זה וללכת איתי, זה יביא לחייך שמחה ויופי שאין מילים שיכולות לתאר אותם.”

אודות המחבר

השארת תגובה