במבט מתוך הידיעה שהכל אנרגיה אחת בתנועה:

כאב הוא תחושה פנימית שמבקשת ממני הקשבה. היא מבקשת ממני לעצור את האוטומט כי ״משהו לא מסתדר לי פה״, ״משהו כואב״ – שימי לב.

הכאב מבקש ממני לראות היכן יש בי חיכוך והתנגדות למה שקורה כרגע. לרוב, הוא ה״התנגשות״ בין מה שאני חושבת שאמור להיות לבין מה שקורה באמת. הוא הזמנה שלי לעצמי לראות איפה אולי נתקעתי על מחשבה, תמונה או פנטזיה? אולי אני עושה משהו שהגיע הזמן להפסיק? או אולי להתחיל לעשות משהו שעד עכשיו לא העזתי? 

כאב הוא אחת הדרכים של ״הראש״ וה״נשמה״ שלי לשוחח 🙂

לכן, לא ארצה לחסום, להימנע או לחסוך מעצמי כאב כשהוא בא, אלא להרגיש אותו כמו שהוא. כך אוכל להיות פנויה להקשיב מה הוא בא לומר לי.

המציאות שנוצרת היא שהכאב הופך לשער. כשאני מוכנה לוותר על מה שאני חושבת שאני יודעת, על מה שאני ״חייבת״ ו״צריכה״, אני נותרת עם הכאב כפי שהוא, דק וקיים, ואני זוכרת שבגלל שהכל תנועה, כל תחושה וחוויה, טבען להסתיים.

אז אני צוללת פנימה, מסכימה להתטלטל ומבקשת להרפות. זה רק נשמע סותר.

שם, בדיוק שם, ברגע הבא אני עולה שוב על פני המים ומגלה, שאני אינני הכאב ואינני המחשבות, אלא משהו אחר, תנועה, אהבה, משהו שאין לו מילים, והוא אינו מתחרה עם הכאב ולא מוסתר או מבוטל על ידו. ה״אני״ הזו קיימת תמיד, גם כשאני מאד כואבת. 

משם, כבר אראה מחדש. אם אראה שהגיע הזמן ללכת – אלך, אם לא – אשאר, אולי אפילו אכאב שוב, אבל שום החלטה לא תתקבל מפחד, כי אני יודעת שלא משנה כמה כואב, אני עדיין חיים ואני עדיין אהבה. 

לקריאה מעשירה בספר – ערעור