כאב

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה.  המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאולאם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

למדתי שכאב פיסי או רגשי הוא חוויה שלילית, שכדאי לי להימנע ממנה, כי היא לא מאפשרת לי לחיות ברמת ״פוטנציאל האושר״ שאני יכולה לחיות בו. 

אם אני בכאב אולי עשיתי מעשה לא נכון, בחירה שגוייה, תיכנון לקוי, או לא למדתי לקח מטעות קודמת. לכן כשאני בכאב, מהר מאוד אסיק שמשהו לא בסדר ומכך שאולי גם אני לא בסדר.

אמנם בתקופתינו ״מותר״ יותר להפגין כאב, אבל כאב הוא עדיין סימן לחולשה ולכן רוב הפעמים אנסה להסתיר אותו, קודם כל מעצמי. משהו בי מאמין שאם אני כואבת, סימן שאני פגיעה ואז אנשים עלולים או לרחם עלי או לנצל אותי.

 

מציאות כזו מובילה להדחקה או הימנעות מכאב שהיא בעצם ניסיון לשלוט – על עצמי או על המצב, כדי לא לכאוב או להכאיב.

כשאני מנסה לשלוט מתעורר בי פחד, כי אם אכשל בניסיוני לשלוט – אכאב כפליים. כשאני לא מקבלת את הכאב כחלק ממני ומהיופי שלי, הוא הופך לדבר מה חיצוני, מאיים, שאם יכה בי הוא נשאר כמו צלקת. הוא עלול לדבוק בי, ולהפוך לטראומה שתחזור ותכאיב לי שוב ושוב.

הפחד מן הכאב, מוביל לראיית כל מי שיכול להכאיב לי כאויב. או אם אני מכאיבה אז אני היא האויב. אז אני מפתחת חשדנות ומתרחקת מכל מכאיב פוטנציאלי. ומתרחקת. ומתרחקת. והכאב גדל.. כי לחיות בנפרדות, ריחוק, חשדנות ופחד – זה כואב. 

 

לקריאה מעשירה בספר – ייסורים 

במבט מתוך הידיעה שהכל אנרגיה אחת בתנועה:

 

כאב הוא תחושה פנימית שמבקשת ממני הקשבה. היא מבקשת ממני לעצור את האוטומט כי ״משהו לא מסתדר לי פה״, ״משהו כואב״ – שימי לב.

הכאב מבקש ממני לראות היכן יש בי חיכוך והתנגדות למה שקורה כרגע. לרוב, הוא ה״התנגשות״ בין מה שאני חושבת שאמור להיות לבין מה שקורה באמת. הוא הזמנה שלי לעצמי לראות איפה אולי נתקעתי על מחשבה, תמונה או פנטזיה? אולי אני עושה משהו שהגיע הזמן להפסיק? או אולי להתחיל לעשות משהו שעד עכשיו לא העזתי? 

 

כאב הוא אחת הדרכים של ״הראש״ וה״נשמה״ שלי לשוחח 🙂

לכן, לא ארצה לחסום, להימנע או לחסוך מעצמי כאב כשהוא בא, אלא להרגיש אותו כמו שהוא. כך אוכל להיות פנויה להקשיב מה הוא בא לומר לי.

 

המציאות שנוצרת היא שהכאב הופך לשער. כשאני מוכנה לוותר על מה שאני חושבת שאני יודעת, על מה שאני ״חייבת״ ו״צריכה״, אני נותרת עם הכאב כפי שהוא, דק וקיים, ואני זוכרת שבגלל שהכל תנועה, כל תחושה וחוויה, טבען להסתיים.

אז אני צוללת פנימה, מסכימה להתטלטל ומבקשת להרפות. זה רק נשמע סותר.

שם, בדיוק שם, ברגע הבא אני עולה שוב על פני המים ומגלה, שאני אינני הכאב ואינני המחשבות, אלא משהו אחר, תנועה, אהבה, משהו שאין לו מילים, והוא אינו מתחרה עם הכאב ולא מוסתר או מבוטל על ידו. ה״אני״ הזו קיימת תמיד, גם כשאני מאד כואבת. 

משם, כבר אראה מחדש. אם אראה שהגיע הזמן ללכת – אלך, אם לא – אשאר, אולי אפילו אכאב שוב, אבל שום החלטה לא תתקבל מפחד, כי אני יודעת שלא משנה כמה כואב, אני עדיין חיים ואני עדיין אהבה. 

 

לקריאה מעשירה בספר – ערעור

לקריאה נוספת

וובינרים ומפגשים

צוללים לעומק – ובינרים וסדרות רותי ואילה לומדות רודולף שטיינר – סדרת מפגשי לייב – יולי 2021 בעמוד הפייסבוק של ״מה שבאמת״ ימי שני 20:30

Read More »

מושגים קשורים

אודות המחבר

השארת תגובה