מוות

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

המחשבה הרווחת על מוות (בתרבות המערבית בעיקר) היא של סוף, מפחיד, רע, פרידה, אין, העדר, כאב. אם אני מתה בטרם עת, אולי משהו היה פגום בי או מנקודת מבט דתית ואפילו בחלק מההשקפות הרוחניות – קיבלתי סוג של עונש.

האשלייה היא, שאני היא השולטת בחיי ובמותי ואם אני לא שולטת ומשהו השתבש, סימן שעשיתי עבודה לא טובה.

המציאות שנוצרת היא של פחד מתמיד, כי אני צריכה ממש להשתדל לא למות. אני חי כדי לא למות, לא כדי לחיות. הכל דיכוטומי. שני קצוות הפוכים. או שאני ככה או שאני ככה. בעצם – אני יכולה להיות חיה מתה מאד. ואולי גם מתה חיה מאד.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

ברגע שאני נולדת, אני יודעת שאמות. כי ככה זה. אין פה עניין של עונש אלא סדר מדויק של הדברים שמנהל את העניינים. חכמה שאיננה שלנו. כמו שפרח פורח באביב, דברים קורים, כי ככה הם פני הדברים.

אם אני יודעת את הדברים כפי שהם, כשברור לי שזה ככה זה – ממה יש לי לפחד? אני מפחדת רק בגלל הרצון לשלוט, אבל אם אין לי יכולת שליטה ואני באמת באמת מבינה את זה אז ממה יש לי לפחד?

משום שאנחנו אחד, יש איזשהו מארג בין הדברים, שלא באמת נוכל להבין אותו במלואו. אם אני מתה עכשיו, זה כנראה נמצא בשירות משהו או מישהו. ומשום שאנחנו אחד, אין כאן ביטול עצמי או הקרבה כי אני לא מתה בשביל משהו שהוא לא אני. בעצם אני מתה וזה מחייה משהו גדול יותר שהוא גם אני.

במציאות שכזו עולות ממחשבות על מוות – שחרור, שלווה, הודייה, השלמה, שקט וקבלה.

אם כך, אני חיה מלא מאד כי אני לא עסוקה בלא למות אלא באמת את החיים עצמם.

חזרה למילון החדש

לקריאה נוספת