מתוך הכתבה המקורית: רוג'ר האלם מנהיג את תנועת האקלים הרדיקלית והמשפיעה בעולם. "כשאדם נתקל ברעה חברתית, הוא יכול לבחור אם להשתתף או להיאבק בה. העמדה המוסרית הקוהרנטית היחידה במצב שבו חברה עוסקת ברוע קיצוני היא להיאבק במצב הזה״.

במבט WHAT REALLY IS:

הדבר הראשון שעולה לי בכתבה הזו זו שאלת הפרת הסדר. זה הפתיע אותי לגלות שיש לימודים אקדמיים  לתואר דוקטורט שנקראים אי ציות אזרחי. זו כנראה שאלה עמקה ומהותית, מהי הפרת סדר?

מה נותן לסדר את התוקף שלו? האם לא הסכמה של הכלל? ואם כך – האם כאשר יש תנועה שמבטאת קול אחר – איך היא יכולה להשמיע את קולה מלבד אי ציות?

יחד עם זאת, האם כל קול שחושב אחרת מהסטטוס קוו הקיים יכול לחתור לשינוי? האם כחברה אנחנו יכולים לתפקד כאשר הכל נע ונד כל העת?

אם לא מסתכלים על שאלת אי ציות כשאלה מוסרית, של נכון ולא נכון, אלא מקשיבים לזה כתנועה – יש בחריפות הביטוי הזו דאגה אמיתית, כנה, ותחינה להפנות את תשומת לבנו מהשגרה, שפועלת על הנחת יסוד המונעת מתוך עולם הפחד (מתוך צרכים אשלייתים ואסטרטגיות להשגה/שימור שלהם), ואשר מייצר דיכוי, השתקה. המסר שהאלם, ורבים אחרים מבטאים בקול זעקה רמה, הוא שהבאנו את עצמנו לסף של הכחדה עצמית.

לכן זה מרגש ומעניין, שבית המשפט הדן בנושא הונדליזם באוניברסיטה קבע את חפותו של האלם, כיוון שלראייתם המסר מצדיק את המעשה, כי בעצם הפסיקה יש הכרה בכך שאם להאלם היתה קיימת האפשרות להביא את דבריו בישירות ובפשטות, המעשה לא צריך היה להיעשות.

שאלת הברירה – 

"ואני חושב שעם כל הכבוד, את בורה בהיסטוריה של מדעי החברה. לא ניתן לגרום לשינוי מבני באמצעות יצירת מודעות. מודעות אינה הגורם המכריע שמביא לשינוי חברתי. שיבוש ממשי של הסדר הוא הגורם המכריע" (האלם).

אם אני לא מסכים עם משהו, האם הברירה היחידה שיש לי היא להיאבק בו?

המיינד יגיד שכן. זה או או. שחור או לבן.אם אני לא עושה כלום, זה כאילו אני משתף פעולה עם הלא רצוי (ולכן הוא תוקף את העיתונאית, שאם העיתונות לא מפרה חוקים ויוצאת בגלוי ובהתרסה נגד המצב  – זה כאילו הם משתפים פעולה). הנחה שרק מה שנגלה הוא ״אמיתי״. רק מאבק, שיבוש סדר, הוא יעיל ובעל כוח לשינוי.

יש הרבה נכון בזה, אבל, וכאן אבל גדול, זה בתוך כללי המשחק של עולם הפחד. 

על פי המיינד, לא + לא = כן. כלומר, אם יש משהו לא טוב או לא רצוי, עלי להתנגד לו. וזה יביא את מה שאני כן רוצה. על אף שהמשוואה הזו מאד מאד משכנעת, כל כך משכנעת, שלא משנה כמה פעמים היא כשלה לנו, אנחנו חוזרים אליה, היא פשוט לא נכונה. ההתנגדות שלי אל הדבר שאותו אני לא רוצה, מחזקת אותו, מקבעת אותו, ולא נותנת לו אפיק אמיתי לשינוי.

מתוך ההגדרה של אלימות בספר ״מה שבאמת״:

אלימות מתכחשת לכך, שאני נלחם באשליה שיצרתי באמצעות מחשבות,
בסיפור שאני מאמין בו, ומשום כך, הוא אף פעם לא יעלם.
כי אני המקרן הגדול שמקרין אותו שוב ושוב ושוב על המסכים של מוחי וכך גם החוצה. גם, ואולי במיוחד, כשאני מתנגד לו״.

אלברט איינשטיין מצוטט כמי שאמר״  "אף בעיה אינה יכולה להפתר עם אותה צורת חשיבה שיצרה אותה״. כדי לאפשר שינוי, עלי לרדת אל השורשים המוטעים שיצרו אותו, ואת זה, האלם לא עושה. זה לוקח אותי לטענה שלו ש ״לא ניתן לגרום לשינוי מבני באמצעות יצירת מודעות. מודעות אינה הגורם המכריע שמביא לשינוי חברתי״. 

זו הסתכלות מאד צרה על מהי מודעות. אם מודעות היא פשוט לעורר מידע, להביא לתשומת הלב, אז כן, הוא צודק. אבל ישנה מודעות רחבה הרבה הרבה יותר, אשר מתבקשת, אשר חושפת את הנחות היסוד המוטעות של החשיבה, שיצרה את הבעיה או האפלייה או הנזק. וזו, לא רק שיכולה להביא לשינוי, כל שינוי, בין אם במכוון ובין אם לא, קורה דרכה.

ואז, אם נמשיך את ההסתכלות של האלם, ונרד אל השורש, הוא מנסח ממש יפה את הבקשה לשינוי, שהגיע זמנה. 

״יש דבר אחד, שהוא הטבע, והוא כולל אותנו. הוא כולל את הגוף שלנו, את הסביבה המקומית שלנו ואת המערכת של כל העולם. ובכל אחת מהרמות האלה, אנחנו משולבים באופן מוחלט בסביבה…. אני אומר את הדברים האלה כי שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. אם נפלוט פחמן דו־חמצני לאטמוספרה, נהרוג את האנושות. נקודה".

אם נקשיב למסר שלו מתוך מה שהגיע זמנו, נראה שהמסר הלוהט הזה שבלבו, הוא בקשה האמיתית של האנושות להתעורר מאשליית הנפרדות שלנו מהטבע והנפרדות שלנו מן הטבע האמיתי שלנו, שהוא אחד עם הכל. הוא בודאי אחד עם הפלנטה שלנו, שמשקפת לנו בצורה חד משמעית וכואבת – שהתרחקנו, שהתבלבלנו, ששכחנו את היופי של החיים. היא מראה עד כמה אנחנו חיים מתוך משוואות של הישרדות, של שליטה, של החזק שורד, ואנחנו מנצלים עד כדי השחתה מוחלטת את מה שנותן לנו חיים. אנחנו יצורים ביולוגיים שהם חלק ממרקם, מאקו-סיטם שלם, שיש בו איזון עדין המאפשר חיים לכולם. אף מין אינו יכול לשרוד ובטח לא לשגשג במנותק מהפלנטה שנותנת לנו חיים. אנחנו אחד איתה. (להיות אחד מהספר)  והיא  גוססת, ובכך, היא שיקוף שלנו לעצמנו, והיא קוראת לנו. האם אנחנו מקשיבים? 

והאם אנחנו יכולים לראות את המשבר הזה כקריאה רחבה, עמוקה ויסודית שלנו חזרה אל עצמנו? האם נוכל ״לנצל״ את המשבר הזה, את נקודת הקיצון הזו, כהזמנה להטיל ספק באוטומטים של המחשבה שהובילו אותנו עד הלום? כקריאה להתעוררות רוחנית מלאה, שהגיע זמנה.

ואז, כדאי לשים לב שאנחנו משתמשים בתוצאות של מה שקורה בעולם הפיזי, כקריאה שמכניסה אותנו פנימה, שמבקשת אותנו להתבונן , ולהקשיב בצניעות:

עוד מהספר:

אני מתייחסת לתוצאות כאל דבר מה שקורא לי ומושך אותי לראות מעבר, להבין מחוץ לקופסא וללכת בדרכים ובאופנים חדשים ולא צפויים. אבל יחד עם זאת, אני מקפידה לא להפוך את התוצאות ל”אמת”. הן מחדדות ויוצרות מוטיבציה אבל רגע הן נכונות ואחר כך לא. הן רק כמו מסגרת התייחסות. את העיקר אגלה תוך כדי תנועה. לא מתוך השגת התוצאות.

אז יחד עם העבודה לאור התוצאות ועם הפרקטיות של השגתן, אני שואלת את עצמי וגם אנשים שסביבי, מה אנחנו רואים מעבר לתוצאות? מה אנחנו מבינים מעבר למה שהבנו עד היום? ומה יקרה אם לא נשחק עוד את המשחק הזה, שבמקרה הזה, ישאיר אותנו בלי קאורדינאטות, בלי נקודות ציון ומפות, בלי צריך ואסור ומותר, אבל עם הקשבה לאינטואיציה, לקולה של הנשמה, של הידע עצמו.

ואם כבר הזכרנו את אלברט איינשטיין , אז:

https://www.textologia.net/?p=26554

להמשך קריאה מעמיקה בספר –

הבנה, ראייה, ידיעה – שלושה שהם מבולבלים

מה שהגיע זמנו