מתוך הכתבה המקורית (״הארץ״) : צפו בסרטון שצולם בצומת גוש עציון ביום ראשון. ראו כיצד היא מתקרבת אל החיילים באטיות מהוססת. ניכר כי מצבה הגופני שברירי. הליכתה נרפית. היא אוחזת בסכין כהולכת בשנתה. אין היא מסתערת לעבר החיילים, וגם לא מניפה את הסכין. בסוף הסרטון נשמעות שתי יריות, ולאחריהן האישה נראית שכובה על הארץ ללא ניע. צה"ל טען כי נורתה בפלג גופה התחתון. בבית החולים שערי צדק אמרו כי ספגה פגיעה גם באזור החזה. מאחר שמתה, אני מאמין לבית החולים.

פוסט התבוננות על הכתבה מתוך העיתונאות החדשה:

כל כך לאט היא הולכת. הנשימה שלי נהיתה כבדה כשראיתי את הווידאו הקצר בפעם השלישית. גוררת רגליים, הסכין קרובה לגופה והיא עומדת מול החיילים. היא בעולם משלה. איפה? כמה הוא אבוד העולם הזה? הולכת לכיוון החיילים שצועקים לה לזרוק את הסכין. לאט לאט רגל מחליפה רגל. כשהם יורים באוויר היא מפחדת, עוצמת עיניים ומקפלת קצת את הצוואר ואז שוב, עוד כמה צעדים קטנים. שום סימן חיים בגוף הזה. רק ׳עוד לא מוות׳ יש בו.

מהו הייאוש המוחלט הזה שאוחז באישה בת 60 מן היישוב חוסאן? מה רוקן את העיניים מכל הבעה? מי הכאיב כל כך? מי דרס ורמס ושאב ממנה את כולה?

מה מוביל אותה ישר לחיילים כשהרובה שלהם מכוון אליה?

איך קרה, שהיא נורתה ומתה?

איך החיילים לא ניגשו אליה קודם?

איך לא תפסו אותה מאחור או הקיפו אותה או עשו את מה שהיו עושים, בשביל משהו יקר להם?

איך הפכו החיילים למוציאים להורג, אולי בתכנית התאבדות, של אישה בת 60 שמתקרבת אליהם כמו עולה לגרדום?

כל המצב הזה מרגיש מעוות כל כך שלהתקרב אליו מכניס אותי למערבולת שאין איך לצאת ממנה. כמו השיחה על הביצה והתרנגולת. מה עושים שם הצעירים האלה עם ציוד קרבי מלא והאם באמת אפשר לצפות מהם להתנהג אחרת? מה אמור לעשות חייל שמלמדים אותו את טהר והנשק מצד אחד ואין לי ארץ אחרת מצד שני? זה מזכיר לי את הנער בן ה20 שנאסר היום כי אנס ילדה בת 13 וסטר לה כשלא רצתה לשכב איתו. כמה סטירות הוא חטף בחייו כשלא נתן מה שדרשו ממנו? ולמה ומאיפה שינהג אחרת?

אני שואלת את רוגל (״הארץ״) בעדינות, לא בנחרצות: האם באמת נכון להעניש את החיילים האלה בחומרת הדין? האם הם אלה שצריכים לעמוד לדין? ומהו דין? במה פשעו? והאם לא כבר נהרסו להם החיים בעקבות מפגש גורלי טרגי זה?

אין מילים להתחיל לתאר את מחיר הבורות שאנחנו משלמים על בורותינו. על השכחה של האהבה שהרי אם רק נשאל אותה מה לעשות – היא כבר תגיד לנו. ואולי גם אלה רק מילים שהמצאנו: מחיר, בורות, טרגי, דין. אולי כל אלה מילים שהמצאנו בשיעור המתמשך שלנו על פני הכדור הזה. שיעור באהבה. ואנחנו לומדים. ולומדים. לאט. או אולי מהר? מי קובע? הטבע אדיש ולמוות. הוא אינו מבכה אותו. הוא חי אותו. בשביל הטבע, המוות אינו ההפך מהחיים, אין אין-חיים.

אם כך, מהי אחריות ועל מי היא מוטלת?

אולי האחריות היא לזכור את האהבה. אולי זה הדבר היחיד שאינו בורות. ואולי היא מוטלת על אלה שקל להם לאהוב. אלה שינקו אהבה בילדותם, או למדו אותה במכוון. ולכן אולי קל להם לשמוע אותה מדברת מתוכם. וכך קל להם לדבר אותה הלאה. במילים, במבט, במגע, בצעקה רמה. אהבה זו היא לא למישהו או משהו. היא היא, בחיים, במוות, עם מדים, עם סכין, עם עט, עם דמעות בעיניים.