מתוך הכתבה המקורית: המחאה שהתפשטה ברחבי ארה"ב אמנם ניצתה בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד, אך בבסיסה עומדות שנים ארוכות של אפליה ממוסדת כלפי שחורים וביטויי גזענות בחברה האמריקאית
במבט WHAT REALLY IS:
כשקוראים את ההיסטוריה של גזענות קשה שלא יעלה בי זעם. תסכול. כאב. משם קל מאד לנוע לעבר בקשת צדק, שברוב הפעמים יש בה הפניית אצבע והאשמה, שלמעשה משרתת את אותו המנגנון שהיא מבקשת להוקיע. כי כשאנחנו מאשימים, אנחנו למעשה מקבלים את הגדרת המצב שהמיינד שלנו מציע, דרך הנחות היסוד של טוב/לא טוב, נכון / לא נכון, מותר/אסור, אפשרי / מסוכן, ומשם גם פעולה של הדיפה של מה שנתפס כאינו טוב ומיטיב. בעצם, בלי לשים לב, תוך שהמיינד מנסה לתקן את המעוות, הוא מנכיח ומתחזק את אשליית הנפרדות, שיש אני ויש אחר, ומשכיח מאיתנו את האמת הפשוטה, שבמהותנו, אנחנו אחד, וכולנו מראות ואדוות אחד של השני ושל כל מה שמתקיים.
לפעמים זה ממש ממש לא נראה כך. ואז קל יותר ללכת אחרי המיינד והפתרונות שהוא מציע. אבל אם נסכים לטעת את רגלינו בתוך האמת הזו, בתוך הידיעה שאנחנו אחד, גם כשזה נראה ומרגיש בדיוק הפוך. מה נראה?
- דבר ראשון נוכל להתבונן על תופעת הגזענות לא כעל משהו שמתקיים מחוצה לי, ״אצלם״, אלא לחשוף את המנגנון החשיבתי שגזענות היא אחת התולדות והתוצאות שלו, והנחות היסוד שבו מתקיימות בכולנו, ואולי מתבטאות בתחומים שונים ובאופנים שונים.
- נוכל לשאול את השאלה המהותית, והיא – אלה שעדיין משוכנעים בנכונות היררכיה אתנית, גזעית או מגדרית – מה באמת קורה בתוכם? איך לדבר אל הלב והנשמה שלהם כדי שיוכלו לראות את התעתוע?
כשאנחנו מסתכלים על מנגנון החשיבה שבשורש גזענות, נסתכל דרך השאלה:
איך הגענו למצב שאנחנו מאמינים שיש טובים יותר ונחותים יותר?
במה אנחנו צריכים להאמין כדי שזה ייראה הגיוני, שיש אנשים שבזכות מאפיינים פיזיולוגיים או תרבותיים, הם שווים יותר או פחות מאחרים?
יש כמה שלבים שהמיינד שלנו משרטט לנו, ואנחנו קונים אותם:
יש בי חלקים אפלים, לא טובים, שאני צריך למגר אותם מתוכי, לדכא אותם ולהקטין ככל יכולתי את המגע שלי איתם.
אם לא ארחיק אותם ממני, הם ישתלטו עלי, ויחנקו את האור שלי. יש מלחמת אור בחושך, בתוכי, כל הזמן, ולכן אני צריך להיות עסוק בהתגוננות ובשליטה.
הדינמיקה הפנימית הזו מתבטאת במעגל החברתי, שבה אנחנו מאמינים שיש ״אותי״ ויש ״אחר״.
האחר = איום
ולכן אני צריך להיות חזק יותר מהאחר, למצוא הצדקות לדיכוי שלו, ואז להפעיל מנגנונים שינכיחו את זה וישרתו את זה.
המיינד תמיד גורם לנו להסתכל החוצה, נותן לנו סיבות, נסיבות, אירועים, בעיות, דברים שנצטרך להתעסק איתם, תוך כדי שאנחנו קונים את הסיפור שהוא מציג בפנינו, במקום להעז ולהסתכל על מה שמתרחש בתוכו. אנחנו ממש לא מורגלים בתנועה הזו, של הסתכלות פנימה. אך רק דרכה, בזכותה, נוכל לחשוף את ה״סיפור האמיתי״ שמתרחש בתוכנו. ודרך ההסתכלות הזו, הגילוי הזה, שמשותף לכולנו, לא משנה אם הוא מתבטא במופעים קשים וכואבים או רק בדינמיקות אישיות אפילו רק כלפי עצמנו, נוכל להיזכר בטבע האמיתי שלנו, שהוא חף מכל היררכיה, תנאי מקדים ואינו תלוי בשום דבר.
נוכל לעבור להיות עדים להתרחשות שבתוכנו, במקום כ defalut לשתף איתה פעולה.
מה נפתח אז? מה נראה?
להמשך קריאה בספר: מוליכי עולם הפחד – אלימות
השארת תגובה
