במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

פחד הוא רגש שנובע ממחשבה, מתסריטים, מפסלים ומסכות – שאנחנו כבני אדם המצאנו. הפחד הוא מנגנון שהשכל שלנו יוצר משום, שהוא מאמין שעליו לשמור עלינו.

כאשר השכל מסמן לנו שקיימת סכנה, עולה פחד ומתוך אותו הפחד אנו חיים בדפוסים ונוקטים פעולות, שלא באים מטבענו האמיתי ולא משרתות אותנו.

במציאות כזו, כשהפחד מגיע הוא אפשרות לצלול יותר עמוק לתוכי, לעבור דרכו ולצאת יותר יודעת מהצד השני. בזכות הפחד אני יכולה לראות דברים שלא ראיתי, להתרחב ולגדול. אני מבקשת לעצמי להרגיש את הפחד ואם מתבקש גם לפעול מתוכו אך לזכור שהפחד הוא לא אני. הוא לא מערער את מי שאני אלא רק את מי שאני חושבת שאני. (כדאי לקרוא את משפט הזה פעמיים).

כשהפחד מגיע אני מבקשת ללכת לצידו ולא להימנע ממנו. לצאת איתו לטיול ולהזכיר לעצמי שהוא לא אני אלא רק לצידי. כשאני יודעת שהפחד הוא לא אני, אני חוזרת לחיות את היופי, החכמה והעוצמה שהם מי שאנחנו באמת.

“עזה כמוות האהבה” – בפשטות ובעוצמה כל כך גדולה מזכיר המשפט הזה, שאהבה ואמירת כן לחיים כשאני מחבקת אותם עם שתי ידיים – מראים לי בבהירות ובחדות, שהפחדים הם המצאה, שהאדם הוא אור ונשמה של נצח ושהאהבה היא הטבע שלנו, ודבר לא באמת יכול לקרות לה. אפילו אם נרצה.

“אין ערבויות, אין רשת, גם אין תעודות ביטוח, אבל אני עושה זאת בכל זאת, משום שאיכשהו, האפשרות כבר לא בידיי”