מתוך הכתבה המקורית: מיכל לוברבום ויעל ורד נשבר מגל האלימות נגד נשים והן החליטו לעשות מעשה. "הבושה כבר אינה חלק מנחלתו של הקורבן, אלא עוברת לצד התוקף - הגיע הזמן שהוא יתבייש", הן אומרות.

במבט WHAT REALLY IS:

חוש הצדק פועל בחזקה, העוול, חוסר האונים, הבגידה שאהוב מבצע והכאב העצום או האבדן העצום שהיא מביאה איתה, הרצון למצוא דרך לסיים את מה שקורה שוב ושוב ושוב ולא לתת לו יותר להתרחש, התחינה הפנימית זועקת או ממלמלת בעוצמה בתוך השקט-די!

גם ההתקוממות מול כהות החושים, הרצון לזעוק ולנענע את הקירות והיסודות של הבית הרקוב, המקולקל מיסודו מזעזעים ולא מאפשרים לדברים לחזור למקומם ולשגרת חייהם.

אבל הרצון לסדר, לאזן, לשים דברים על מקומם בכח ולפעול כדי לקבל השפעה ולשנות הבנות וכללי משחק, מעולם לא יצר משהו אחר, מאשר עוד מאבק' עוד ויכוח על משאבים ועוד הפרדה, תחושת סכנה, פעולות מפחד וכאב, כעס ותסכול. ראייה שאומרת או אני או אתה היא זו שקובעת את מציאות החיים.

השלטים שאומרים 'הבושה עוברת צד' מרגישים בתחילה כל כך נכון. הסבל שעוברת אישה מותקפת, העוול הנורא ברצח נשים, העונשים הקלים והמעט שנעשה, מצווה ממש שננקוט עמדה, שנעשה מעשה, שנצהיר על מציאות חדשה.

אבל אם נעצור רגע ונשאל את עצמנו, איזו מציאות אנחנו יוצרים, נראה את הצדדים מתרחקים זה מזה, את ההשטחה לטוב ורע בלבד – מבלי לראות מה מוביל גברים לנקוט באלימות קשה פחות, או קשה יותר, אבל אלימות ברורה, מבלי לשאול מה באמת יעשה הבדל, ומבלי לבקש שהדברים יהיו חדשים באמת. 

כדי להבין מה התפיסה של ״צדדים״ ו״צדק״ עושה באמת, כל שאנחנו צריכות לעשות, הוא לעמוד מול המראה ולומר לעצמנו- כמה שאני שונאת את עצמי. ככה. בפשטות. עם הקפה של הבוקר או מיד אחריו. בלי סיבה. בלי עדים. שלוש פעמים אחת אחרי השנייה.

ולראות.

מה קורה לנשימה שלי? לזרימת הדם בגוף שלי? לרגשות שלי? לריכוז? לאדם האחר שנמצא על ידי? לחכמה הטבעית שלי? לשמחת החיים?

גם אם השכל שטח בפני סיפור רהוט ובהיר, התשובות לשאלות האלה לא ישקרו.

לעולם פחד לא יכול להוביל לאהבה. לעולם חסר לא יכול ליצור מלא. לעולם מלחמה לא מביאה שלום באמת, שגשוג לכול.

איך יראו הדברים אם נעבור מעולם של ענישה והרתעה לעולם שבו אנחנו מוציאים לאור.

בלהוציא לאור יש אמת, אבל היא אמת בשני מובנים, שרק כששניהם מתקיימים הפעולה הופכת למיטיבה וחכמה באמת.

לומר אמת, כלומר לומר באמת איך הדברים התרחשו, איפה אני הייתי, מה עשיתי, למה עשיתי, מה הסיפור שסיפרה לי המחשבה, שצייר לעיני השכל, שהוביל אותי לראות, לחשוב שאני מבין ולפעול בצורה כל כך אלימה ומעוותת.

וישנו הטבע האמיתי שלנו, האמת לאמיתה, שנסתכל עליו, נכיר אותו ונציית לו.

אותו טבע מדבר את החכמה עצמה, כזו שבאה מתוך ראייה מפוכחת, שאיננה נגרמת או מובנת ממחשבות, אלא מאיך שהדברים הם מעצם בריאתם, מעצם הוויתם.

כפי שכתבנו כאן בתחילת הדברים.
לא נחזור על מה שלא עובד.
לא נעשה מה שבא מן האשלייה שנוכל לסדר. 

לא נאמין למחשבות ולעולם שהן יוצרות אלא נקשיב למה שאנחנו נקראות לעשות, לטובתם העליונה של כולם ושל הכל. כולל של האנס או הרוצח.ת, א

הצדק יצרח, הפחד ישמיע את קולו, החשש להתייפייפות ינקר ותחושת הכעס ולפעמים הנקם או הרצון לעונש לא יבואו על סיפוקם. גם חוסר האונים לא ייראה כנעלם.

אבל בשקט שיווצר, כשנפסיק להתווכח ולדרוש לקבל הגה שהידיים שלנו יוכלו לאחוז בו, נוכל להתחיל לשרת את מה שהגיע זמנו, לגמור את מה שנגמר כי הגיע זמנו להיגמר, ולשרת את מה שנוכל לדעת ויתרחש יותר ויותר, משום שזמנו הוא עכשיו, כשאנחנו יכולות לראות באמת.

איך יראו חיינו משם?
מה נעשה? מה יתבהר? ומה ניצור?