תפילה

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

התרגלנו שתפילה היא בקשת הרצונות שלי מאת האל. תפילה יכולה להתקשר לדת, לדוגמתיות. חסר לי – אז אתפלל ואבקש את שחסר לי. פעלתי ממקום שגוי – אבקש סליחה, אני חושבת שאני נזקקת לדבר – אני מבקשת את הדבר עצמו.

התפילה הופכת כך לטכנית, מותנת בסיבה ותוצאה, נובעת מרגשות אשם או פחד. תפיסת התפילה ככלי להשגת הרצונות והצרכים שלי או להשקטת הפחדים שלי – מתייחסת לשכל ולהבנה כאילו הם אלוהים. אני האלוהים שיודע מה יש ומה צריך. למסתורין אין מקום. לפלא אין אחיזה. לנשגב ולמה שנמצא מחוץ לתפיסת החושים אין תוקף.

חיים בתפילה מסוג זה עלולים לגרום לאכזבות רבות ואובדן אמונה. המחשבה אומרת – הרי ביקשתי דבר והדבר לא קרה או התרחש אחרת מהמצופה. בתפילה מסוג זה לא קיימת למידה, צמיחה או התפתחות. תפילה שכזו איננה פונה אל האלוהים אלא אל דמות שיצרתי, כדי שיהיה לי ממי לבקש, על מי לכעוס ובמי לתלות תיקווה. כך אני יכולה לשים את האחריות מחוץ לי ולהלך עם תחושת קלות מדומה. לפחות לא יוכלו להאשים אותי בריק ובכאב שבחיי. יש מי שאחראי.

המציאות שיוצרת הבנה כזו של המושג תפילה, היא של תלות, כעס, ציניות, חמדנות, אשמה, פחד מכך שלא אקבל מה שביקשתי ומה שזה יעשה לי ויאמר עלי, והחמצה עמוקה של האל, הרוח והחמלה שאיתן.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

תפילה בוקעת ממעמקיי הנשמה, זוהי הכרה בחיבור המלא ביני לבין האחדות, התמסרות אליו ואל האופן שבו הוא מבקש שאחיה אותו ואוליך אותו לאחרים. זוהי ההכרה, שאני נובעת מתוך הנשמה האחת, שאני זוכרת שאני חלק מאחד שלם וגדול, גם כשלא תמיד אני יודעת ורואה את התמונה השלמה. תפילת אמת מזכירה את האיכות של תום וילדות. אז, כשאני בנוכחות מלאה במתרחש בתוכי וסביבי, כל רגע הופך לתפילה. כשאני חיה את חיי מתוך תפילה כזו, חיי הופכים לריקוד הרמוני, בתוכי ומחוצה לי, כמו תנועת ציור של הספרה 8. החיים אותם אני פוגשת מפתיעים ומלאי פליאה.

“תפילה אמיתית איננה זו שבה אלוהים שומע את מה שאנו מבקשים, אלא זו שבה מי שממשיך להתפלל שומע לבסוף את רצונו של אלוהים.” סרן קירקגור