“על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו.

אקומה נא ואסובבה כעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו.

מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם: כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אימי ואל חדר הורתי.”

שיר השירים ג’ (א-ד)

התרגלנו שתשוקה באה מחסר. תשוקה היא אש אוכלת, תובעת, צריכה, מוכרחה, לא יכולה בלי, שומרת, מתקיפה, נאחזת.

היא בור שחור שמחפש להתמלא

היא חסר ללא תקנה

תמיד תישאר חסרה

שולטת

נערצת

מבקשת לעצמה עבדים.

כך אנחנו יוצרים את עצמנו עבדים של עצמנו

כך אנחנו מקריבים למולך, שהוא אנחנו

את הקורבן היומי

קורבן אדם

את עצמנו אנחנו מקריבים.

המחשבה המניעה תשוקה מחסר תהיה משהו כמו

“רק אם יהיה לי אהיה מאושר”

או “רק אם אגיע אהיה בטוח”

או “רק אם אמנע אהיה מצליח”

או “רק אם אשיג אהיה אהוב”

תשוקה שבאה מן החסר

יוצרת נוכחות של פחד

וברגעים של רוגע מתוך היסח דעת

היא מעירה בטלטלה

מזכירה את האפשרות לאבד את מושא התשוקה

משכנעת מחדש בריק ובאין , בשממה ובבדידות שיהיו מנת חלקו של הנרדם בשמירה והמפסיק להשתוקק,

ושולחת מיד להמשך עבדות.