מבוא
מהי האמת? שאלה מוזרה ואפילו קשה. אם תעצרו לרגע ותנסו לענות עליה אין ספק שתהססו כמוני ולו קצת, ולא רק כי( היא) זו נשמעת כמו שאלה כללית, אלא שאפילו אם היא נשאלת כשאלה פרטית וספציפית למשהו שקרוב ללבכם ומעסיק אתכם, עדין יתעורר בכם הספק החזק שיאמר שאינכם בטוחים מהי האמת.
הספר הזה איננו בא להצהיר על משהו מסוים כאמת מוחלטת, אך הוא בהחלט מביא כאן רישומים של התנסויות נפלאות שלנו להתקרב אל האמת ולהתבהר אליה, כפי שהיא מתגלה רגע רגע בתוך תנועת החיים הטבעית שלנו. לא, זו אינה יומרנות, כך באמת קורה כשאנחנו מתעוררים לאמת הקוראת לנו מהלב להקשיב מחדש, לשים לב .ללא הקשבה זו באים החיים בתנועתם הטבעית ואני לא שמה לב אליהם באמת.
למה חשוב כל כך לגעת באמת? משום ש זה מה שבאמת קיים וקורה וכל דבר אחר הוא פרי הדמיון, המחשבות והאמונות שלי. גם אם זה נשמע מופרך,אנחנו יודעים את ה-יש הזה, את ההתרחשות באמת, בידיעה עמוקה שתמיד נמצאת שם ובידיעה שבאה והולכת בחיי היומיום. (אני יודעת שכל אחד ואחד מכם יודע את זה ולו גם לרגע קצר, עד שהוא חוזר לסרטים שיש לו בראש).
מה הדבר הראשון שאני קולטת כשאני פוקחת את עיני בבוקר? את הנשימה שלי? את ציוץ הצפורים? את כפות ידי? האם אני באמת רואה אותם? כנראה שלעיתים רחוקות.
בין הדברים הראשונים שאני שומעת זו מחשבה שרצה לי בראש ומנתבת אותי לזוז או לקום, מהר או לאט. זוהי מחשבה שמאמינה שאני "צריכה" לעשות או להיות משהו. האמת היא שאני לא צריכה להיות מישהו או משהו אך ברגע ההוא אני לא ערה לזה.
הראש נכנס לפעולה אינטנסיבית. האתמול צף ועולה עם כל מה שאני בטוחה שהיה בו עבורי, וזו לא האמת, כי באמת היה ב"אתמול" הזה הרבה יותר מופלא ואפשרי, אלא שאני לא קלטתי ולא ראיתי. עוד לפני שאני יורדת מן המיטה מונח לו כבר בראשי הסיכום המטריד של אתמול. המחשבות שרצות במוחי שואלות מה עושים עם זה? איך משנים את מה שקרה? ואז עולה המחר, מעורר ספקות ושוב ההערכות ל"היום". צורת מחשבה שכזו, הגיון שכזה, מעוררים בעקבותיהם סדרה ארוכה של תסריטים שעולים במוחי ואני בטוחה, בטוחה ומאמינה מאוד, שאני רואה הכל, ואת כולם בברור ובצלילות, על כוונותיהם רגשותיהם ויחסם אלי. כשהמחשבות שולטות אני בטוחה, שאני יודעת וצודקת בהבחנות ובתכניות שלי. בטוחה שפענחתי את מה שקורה במדויק.
אני לא עוצרת אפילו לרגע כדי לשים לב, לכך שזה איננו באמת כל מה שארע אתמול. אולי הייתי עיוורת ושקועה במחשבות ובאמונות שלי? אולי שכחתי את עצמי, לא זכרתי מי אני ומהן האפשרויות האמיתיות שמופיעות על השביל שלי ומבקשות לצמוח מתוכי.
את העצירה הזאת אני רוצה לזכור ודרכה להיזכר! בדיוק בזמן שדעתי מוסחת על ידי המחשבות שלי ומקהה את חושיי, אז, אז, אני רוצה להיזכר שאני חלק מהרטט הנפלא של החיים, להתעורר ולהיות בנוכחות מלאה לעצמי ולזרימה המופלאה הזאת. רק במצב כזה אני בסנכרון מלא עם האנשים שאיתי ועם כל מה שמתרחש סביבי.
את זה אני מבקשת לעצמי ונראה לי, שיש בדברים הכתובים כאן לעורר אותי כשאשכח וכך גם כל אדם המבקש להתעורר לאמת.
כן זוהי זכות גדולה לחיות באמת. להיות עם ההתרחשות כפי שהיא, מתמסרת אליה ונטמעת בה בחיבור מלא. הפרטים והאירועים הם כפי שהם ללא ביקורת ושיפוט, פשוטים, נגישים לי וממלאים אותי.
אני נוטה להאמין שזו גם משאלת הלב שלכם, אם ספר זה התגלגל ומצא את דרכו לידיכם.
הבא
מ-ביחד ל-אחד
ביחד:
אנחנו עוסקים ב- ביחד. להיות ביחד. לעשות ביחד. תאום. קואורדינאציה. זוגיות. קשר. יחסים. חיבור. פרידות. חיבור מחדש…..
אלה נשענים על הנחת היסוד של –נפרדות. אנחנו מאמינים שאנחנו שניים או רבים שצריכים ללמוד להיות יחד. כי אז יותר בטוח. כי אז אפשרי מה שלא אפשרי לבד.
המשבר הוא רק שאלה של זמן כי מה שהוא של הרוח – של הרוח, ומה שהוא של הבשר – תמיד יהיה של הבשר. אם אני מאמינה בכך שאני נפרדת, כל חיבור יהיה כמו חוזה או הסדר. מבוסס על כדאיות ואינטרס, על מה שאני רואה ומאמינה שהוא האמת.
אם אני מאמינה שמצב הבסיס שלי הוא לבד- אני רואה את עצמי כדבר מה קבוע- זהות, את העולם כצד האחר, לא יודעת אותו, לא מרגישה אותו, אלא מנסה להסתדר בו. זו המשמעות האמיתית של "בזיעת אפך תאכל לחם ובעצב תלדי בנים".
פחד מלווה כל ניסיון של ביחד, משום שנקודת המוצא היא הנפרדות שמתחברת. בבסיס יש נפרדות. בבסיס ניכור, ריחוק, בדידות עמוקה. הביחד דורש מאמץ, מכיוון שאיננו התנועה הטבעית, הוא תנועה מאולצת, מכוונת, מציאות שאנחנו מבקשים ליצור.
PENDULUM (מטוטלת) של אהבה ושנאה, ביחד ופרידה, שלנו ולא שלנו, אנחנו והאחר בעדנו ונגדנו, איתנו ובלעדינו.
ONENESS / אחד:
להיות אחד זה לדעת את המסתורין. אדם לא מנסה להבין אותו אבל אומר לו-כן. A PILGRIM OF THE ABSOLUTE. אלה חיים מתוך הידיעה שהכל אחד, אוקיינוס אחד שאין מלבדו.
כל דבר הוא ביטוי של האחד הזה.
כל דבר הוא עדות לאחד.
אני יכול לדעת אותו רק אם אומר כן מלא ואדע אותו מתוכי, משורש הנשמה המשותף.
אין ניסיון לשנות דברים מבחוץ אלא לראות כל דבר כמראה, כהשתקפות של האחד ושל המסתורין שאני.
יחסים הם ההתגלות של האדם דרך האחר למסתורין שהוא, להיות ה-אחד.
האחר, כפי שהוא, בלי תנאים ובלי הסכמה על כללים, בלי זהויות ובלי חיבור בין זהויות- האחר כפי שהוא- הוא השער שלי להתעורר אל האחד שבי, אל האחד שאני.
המסתכל מן הצד יכול שלא לראות דבר. הוא יביט ולא יוכל להעיד פעמים רבות על שינוי. אין כאן תכנון, לא מטרה ולא תנועה מכוונת ידי אדם.
ישנה כאן הנביעה, זהו המעיין של האור הלבן יותר מן הלובן שכל כובס יכול להגיע אליו.
כל ניסיון לחבר או לתקן, להביא מישהו לאיזשהו מקום או מצב או למנוע ממישהו דבר מה- אלה רק יחריפו את הפחד והנפרדות.
הידיעה השקטה יודעת שהחסד האלוהי עם הצעד האנושי הם בלבד שיכולים לחולל טאנויה, טרנספורמציה, אלכימייה ,מטאמורפוזה, TRANSFIGURATION.
רק הנכונות להתעורר לכך שאין "אני", ובכך באמת למות לעצמי- רק כך יכול אדם לחוות ולדעת את תחיית המתים. רק כך יכול אדם לגעת בנצחי ולגלם אותו ( TO REALIZE ) ברגע הזה, בכאן ובעכשיו, על האדמה, בגוף.
מפגש ישיר עם חוסר אונים - להיות המילה שלי
אני חושבת שאחד הדברים החזקים ביותר שקיבלתי מהבית בו גדלתי, היה שלהיות המילה שלך זו צורה בעלת עוצמה של אהבה.
אין המדובר רק ביכולת שלי לסמוך על האחר, משום שכשהוא אומר שיהיה הוא באמת יהיה וכשהוא אומר שיעשה, הוא באמת עושה.
הפנים הנוספות של להיות המילה שלי, הן שאני לא עוצרת. גם אם זה ידרוש ממני לראות דברים שקשה לי לראות, להיראות מגוחכת, לבקש עזרה בצורה או ממי שאני לא רגילה, לא לדעת ובכל זאת להמשיך ובעיקר ללכת על אדמה שלא הלכתי בה קודם ולא לדעת אם אצליח.
ההבטחה שלי אל האחר, המילה שלי שניתנה לו, ההכרה שלו בכך שהוא עכשיו יודע שכך יהיה, כל אלה הם הרוח הגבית שמזכירה לי, שאני יכולה לנתק את הרגלים מן האדמה. שאני יכולה לעוף.
איש יקר לי חייך, כשהוא ראה את היופי הזה באימון ואמר: ״אהה! So not all who wander are lost!” . הרגע בו אני נמצאת באויר בלי נקודות אחיזה, בלי טרפזים שמתעופפים בדרך אלי, בלי אחרים שמראים לי את הדרך או אומרים לי שיהיה בסדר, הוא לא רק לא התפזרות או חידלון, אלא חיות ערה ומבעבעת.
כך, ברגע שהמילה שלי מחייבת אותי להתנתק מהרצפה, זה הרגע שבו אני לומדת מחדש מה אני, כל כללי המשחק, הגבולות והחוקים נמסים ונשארים חיוך ועוצמה. די מהר כבר קשה לי לזכור, איך יכולתי לחשוב אחרת.
כשהבטחתי, כשנעניתי, כשהסכמתי, יצרתי תנועה. אנרגיה החלה לזרום ולהניע חלקיקים אחרים. כמו בפסל קינטי תנועה מניעה תנועה והכל תנועה. משם אנשים יעשו דברים שלא עשו, אפשרויות תיפתחנה שלא היו קיימות קודם לכן, שאלות תעלינה, ואולי יופיעו כאב ופחד. חיים.
הכל עולה מימד, הכל יודע שהוא איננו רק מה שחשב שהוא, והכל ניזון מן היופי והחכמה שמתגלים מן הרשות הזו. מכך שמישהו אחד לקחת את הרשות הזו, להבטיח ולהיות המילה שלו.
חוסר אונים מפחיד אותנו נורא. לרגע שבו אנחנו מבינים, שאין לנו שום דרך לשנות מצב שרע לנו בו, שפחדנו ממה שיגרום לנו, או שניסינו כל חיינו להימנע ממנו, אנחנו קוראים סיוט. בדרך כלל נעשה כל שנוכל כדי לא להגיע אליו, ואם נמצא את עצמנו בתוכו, פחד גדול יציף אותנו ונאמין שאנחנו נדרשים לחשוש לשלומינו. מצב הישרדות.
רובנו למדנו בצורות רבות ומאנשים שונים, שאדם אחראי לעולם לא יגיע למצב של חוסר אונים, ואם הגיע, משמע שנכשל או שדבר מה פגום בו.
בתוך הרעש, התזזית והפחד שהולך וגובר, אנחנו לא עוצרים לשאול: רגע, מה באמת קורה אז? מה קורה כשאני עומדת על במה ומשחקת רע? מה זה עושה לי? מה זה אומר עלי ועל חיי אם אני לא מצליח? מה באמת יקרה? ומה קורה אם עשיתי עוול ואין לי דרך לתקן אותו עכשיו? מה אם הייתי בינונית היום? מה אם הפרתי את המילה שלי? או גרמתי נזק?
המחשבה שאני בהישרדות לא תיתן לי לעצור. היא פועלת כאילו נמר רודף אחרי וכל עצירה תיגמר במוות. היא מאיימת ומאיצה ויותר מכל אוסרת לעצור. כך אנחנו נכנסים לסחרור של פחד- רעש- -פעולה נמהרת- חיזוק תמונת הפחד וחוזר חלילה.
אפשרות נוספת שעלול המיינד ליצור היא של שיתוק, טשטוש רגשות. כאשר המיינד מאמין, שהמצב שאני עלולה למצוא את עצמי בו יהיה קשה מנשוא, שבלתי ניתן לחוות אותו בלי להתפרק או לאבד שפיות, הוא ישלח הרדמה.
מהי המחשבה שגורמת לי להאמין, שעדיף לי לא להיות?
מהי המחשבה, שמשכנעת אותי, שעדיף לי לא להרגיש ולא לראות את האחר, כי זה מסוכן לי, המחיר יהיה גבוה ואחר כך יהיה מאוחר מידי מכדי לסגת?
מהי המחשבה שמפתה אותי להזרים חומר מרדים בעורקי ולשתק את עצמי?
אלה שאלות ששווה לחזור ולשאול שוב ושוב. הן נוגעות בליבה של אסטרטגית המניעה, שמבקשת לטשטש רגשות, כדי למנוע כאב. היא גוזרת עלינו להתרחק, להרחיק מעלי או, במקרה שלא אוכל לנקוט באף אחת מאלה, לטשטש רגשות. כך נוכל להחליש את עצמת הכאב, אומר המיינד.
בכל פעם שכך אנחנו עושים, אנחנו משולים לאדם שמסכים להיבלע על ידי חול טובעני במקום לומר שהוא צריך עזרה, על מנת לגלות איפה אזורי החול הטובעני במסלול שבהם הוא הולך. ניתן לומר בעצם, שאדם זה מדיר את עצמו מן האפשרות להתעורר וללמוד, משום שהוא שומר על כבוד מדומה, על יתרון בכוח שיעבוד קשה כדי ליצור, מתחזק דמות פיקטיבית מתישה.
השיתוק שהמיינד יוצר, ההרדמה שהוא מפזר- נעשית בעזרת מחשבות שיוצרות תמונה מזויפת. היא חזקה, מדברת בשפה מאד מוכרת ועדיין, שקרית לחלוטין.
כדי שאוכל לצאת מן השיתוק ולחזור לתנועתי הטבעית, אצטרך לומר כן ולהתמסר למה שכרגע נראה לי, שאני לא יכולה לעשות. אם ארצה להבין קודם- אסתבך. אם אבקש ערבויות- אסתבך. ואז שקט-חוסר אונים-שקט-הקשבה-פעולה.
אם כך המעשה האחראי ביותר, שאני יכול לעשות, כדי לקרוא לעצמי מחוץ לעצמי והמעשה המדויק ביותר שאני יכולה לעשות כדי לדעת את טבעי האמיתי ולא להתמסר לקריאת המצב של המיינד, הוא להיות המילה שלי.
לעשות מה שהבטחתי ולעשות אותו שלם וחכם, יסודי ומלא יופי, משמעו שאגלה את הטבע האמיתי שלי, שאעבור את הקצה שלי ושאדע שלעולם לא היה לי קצה.
הקודם
הבא
רוחני עם שווא-נח
זה המבט. אני חושבת שזה העיקר. זה מבט שאני מכירה טוב. זה מבט שאומר: "אני רוצה ללמוד אבל אני יודע מי אני." "אני אבדוק רגע אם אני מסכים". "אני לא בטוחה שאני הולכת עם הגישה, אני לא מאמינה שאני יכולה." "אני רוצה לדעת את האמת ולחיות ממנה, אבל אל תבקשי ממני להתמסר." "אל תבקשי ממני מה שאני לא רואה שאני יכולה." אל.
רוח אי אפשר לקבל. אי אפשר לרכוש אותה. אי אפשר לבחור בה. אי אפשר. זה כמו לנסות להחזיק בריזה באגרוף קפוץ. זה כמו לנסות לשים משב רוח בקופסא.
כל כך הרבה פעמים אני פוגשת אנשים, שמבקשים לעצמם את הרוח. הם נוסעים רחוק, הם פוגשים אנשים של חכמה וידע, הם מתרגלים ולפעמים גם מסתגפים, הם בונים קהילות ולעתים גם בתי ספר. הפחד עולה בהם והם מתרחקים. עם הזמן הם הופכים כועסים יותר, עצובים ומובסים.
נדמה לי שההבדל נמצא בזווית המפגש, בסיבה שנמצאת במקור הבקשה לפגוש את הרוח.
וישנם אלה ההולכים כדי למצוא יופי, כדי להיזכר בעצמם בטבעם, באהבה שהם, באחד שהם עם כולם. הם מבקשים לפגוש אחרים, שמבקשים אותה גם, כדי להתבונן דרכם על עצמם, כדי לראות את ההבדל בין מי שהם באמת לבין מי שהתרגלו לחשוב שהם, הדמות שיצר השכל המפרש. הם יבקשו להתערער, הם יבקשו להתבלבל, הם יבקשו לראות, הם יצייתו כדי לראות את מה שהיה שם תמיד ומבטם לא נתן להם לראות. הם יאהבו ללא סיבה, ישרתו ללא גבולות ולכן גם לא יהיה להם רעש, שמפריע להם להקשיב לנשמה. הם יבקשו מורה כי הם יודעים שהוא, המורה האמיתי, יודע אותם יותר טוב ממה שהם יודעים את עצמם. הם יודעים שאם יאמרו לו כן שלם, ידעו גם הם.
ישנם אלה שכועסים על העולם ואפילו שונאים אותו. שמאשימים את העולם ולא מאמינים בטובו. אלה שבאים משם, מבקשים למצוא את רוח, כדי ליצור חיץ בינם לבין העולם, כדי לשמור על עצמם שלא יכאבו. הם יעשו שימוש ברוח, כך שאמיתות רוחניות יהפכו לכוח מבטל ולכתבי אישום, שימלאו את החלל ויעשו רעש חזק כל כך, עד שלא יצטרכו להרגיש. לא יצטרכו להיות.
הם ידברו את המילים הנכונות אבל הנשמה שלהם מסתתרת. הם ישתמשו בחכמתם כדי לחזק את צדקנותם, לבודד אותם מן האחרים הטועים, השתלטנים והמזהמים. הם יבקשו ליצור קשר, אבל יצרכו את האחר, ישתמשו בו ואז יזרקו. הם מדברים אהבה וחיים הפרדה ופחד. הרוח הופכת בפיהם לכלי נשק ולשוטים. הם מתחבקים ובוגדים. שרים לאלוהים ומאמינים רק לעצמם. אנשים שזו נקודת המוצא של המפגש המקווה שלהם עם הרוח, במידה ולא יתעוררו ולא יבקשו את היופי והאהבה, יהפכו למרירים ויפרשו מן החיים בשקט.
זה מבלבל. אפשר לומר אפילו שזה מתעתע.
זה נראה כמו דיבור אחראי, כשבעצם הוא בורח או תוקף.
זה נראה כמו קירבה ואינטימיות, כשבעצם זה מסחר במטבעות לשון ובסגנון חלקלק.
זה נראה כמו חיפוש של אמת, כשזה בעצם שכנוע של האחר לראות את האמת על פי השקפתי.
זה נראה כמו מודעות עצמית ובעצם זו הדרה, התרחקות והרחקה.
זה נראה כמו שליחות כשזו בעצם הסתרה עצמית, נקמה ויוהרה.
תחת שמות של שיטות עם הרבה אותיות (באנגלית), בחסות מורים ששמם פורסם ברבים, עם דגל הלגיטימיות והרשות וחרב היחסיות (זו הדעה שלך וזו הדעה שלו), מתנהלת התנהגות הרסנית ולעיתים אפילו אלימה, באין מפריע. הדיכוי העצמי, ההפחדה וההשתקה של החוץ גובים מחיר עצום ומשחקים עם השפיות. אנשים רבים, המבקשים לדעת את הרוח ולחיות אותה, פוגשים הכאבה, ביטול, ניתוק, הצדקה של כעס והשתלחות ולפעמים אפילו התעללות רגשית.
הרוחניות לכאורה, זו הבאה מכעס וחוסר אמון עמוק בעולם, לעולם לא יכולה להוביל לאהבה. היא תוביל להפרדה, למאבק ולמחיר כבד.
האמונה שזו זכותם של אנשים לבחור באופן שבו יפעלו ויחיו את חייהם הפכה לעגל הזהב, ריק מנשמה ולא מבקש את הרוח, אלא את הרווחים שהיא מביאה והאפשרויות שהיא פותחת לי לממש את צרכיי ולהרגיע את פחדיי.
שם המשחק לא שונה ושמו שליטה. אני שומר השער, אני זה שקובע את אמות המידה ואני זה שיכול להדיר או לסלק, להשפיל או להפוך לעבד את מי שאבחר. אני!
זוהי איננה חרות. אלה עבדות והכנעה.
האמת תבקש להראות, היא תבקש לאפשר לאדם לנשום פנימה את העולם ולדעת.
האמת יודעת את נפש האדם ולא תרקוד איתו ריקוד מלחמה. זהו איננו טבעו.
לכן, דרך ובזכות הבילבול, נוכל להיזכר.
לכן, אין כל יופי או חמלה בהסכמה לרקוד את הריקוד המבולבל ולקרוא לו חופש או זכות.
רוח האדם מפעימה תמיד. אני לא חדלה להיות מופתעת ממנה, ממראיה ומעוצמתה.
הסיבה לבקש מפגש עם הרוח היא המקום בו המסע מתחיל, כמו סולם שמתחילה בו מנגינה.
***
מילון תעתועים לדוגמא:
- המחשבה : "לא מתאים לי" – זה לא מתאים לצרכים שלי עכשיו או לא מרגיע את הפחדים שלי. זכותי לומר לך שאני לא רוצה. זה כל מה שאני רואה בכך, אמצעי או הפרעה וסכנה.
האמת של הרוח- אני לא הצרכים שלי ואני לא הפחדים שלי. מה אני חושב שיש לי ומה אני חושב שאני יכול- אלה כולן מחשבות. האחר הוא אנרגית חיים מופלאה שהמפגש איתה יעורר אותי, יערער אותי ויזכיר לי מי אני. אז כן. תמיד מתאים לי. בדיוק כפי שאתה.
השיעור- אפגוש, אדבר, אהיה, ומה שיתעורר בי על כל גווניו הוא מדויק כדי שאלמד להקשיב לנשמה שלי ואדע את ההבדל בינה לבין הסיפור שמספר השכל המפחד.
- המחשבה: "אני זקוקה לספייס" – אני צריך שקט כדי להתחבר לעצמי. אני לא רוצה עכשיו להצטרך להיות חשוף אליך, להיות פגיע, להיות בלי שליטה וקרוב כל כך . זה מסוכן.
האמת של הרוח- כל מחשבה על ספייס מאמינה בתנאים שרק בהם אני יכול להרגיש את עצמי, להתבונן על המחשבות שלי ולדבר מן הנשמה והידיעה הפנימית ולא מהשכל המפרש, מעולם הפחד.
השיעור- לא אזוז. לא אשנה דבר. אעמוד בשקט ואנשום טוב. ואז, אוכל להסתכל על המחשבות עולות ויורדות ולדעת שאני שמיים והן העננים.
- המחשבה: "לא מרגיש לי מדויק" – אני מאמינה שאם הרגשות שלי אומרים לי משהו, אם המחשבה המסודרת מסבירה משהו בצורה יסודית, סימן שאני רואה נכון ועמוק.
האמת של הרוח- הכל מדויק. הכל משקף בדיוק את האמונות הבסיסיות שלך. את מה שמתחת להכל אני מאמין שזה אני וכך הוא העולם. משום שאני רוצה להתעורר ולא להמשיך לחיות מתוך אותן אמונות, אני רוצה לדעת שהכל מדויק, אני רוצה להתקרב ולראות. וללכת משם לא כי זה כואב או קשה, אלא כשהשיעור באמת הסתיים וזה זמן לנוע הלאה באמת. מתי? כשזה יקרה מעצמו ואני אאפשר את זה. איך אדע? אחיה ואדע.
השיעור- אם מה שהרגשות שלי אומרים לי הוא בעצם מה שהמחשבה שהמיינד מקרין עלי אומרת לי, אז מה אוכל לראות אם לא אאמין לה?
- המחשבה: "לא זורם לי" – אני מאמינה, שאם הדברים לא מתאימים לצורה בה אני רגילה להבין את הדברים, אם הם לא מתאימים למה שאני רוצה להאמין לגבי עצמי, אם הם מפגישים אותי עם חלקים בי שאני לא רוצה לפגוש, הם לא טובים לי ולא טובים בכלל.
האמת של הרוח- כל מה שלא נמצא בהלימה או מתאים כמו חלק של פאזל, יראה לי אור חדש, יכיר לי תנועה שלא הכרתי, יהפוך אותי לשופעת יותר וחופשייה יותר.
השיעור- לתת לחלקים הלא מוכרים לעלות וכשהם עולים לראות מה השכל אומר עליהם, איך הוא שופט אותם ולשאול: ואם זה לא נכון, מה בעצם אני רואה עכשיו? מה זה עושה לי לראות את זה?
- המחשבה: "אני לא מתחבר"- מה שאתה אומר הוא חסר שחר, אתה מדמיין ולא יכול להיות שאתה צודק או שיש ערך כלשהו לדבריך.
האמת של הרוח- אין דבר לא מחובר. אנחנו אחד, והיופי נמצא בכל. מה שאני אומר תמיד מעיד על התנועה של היופי ושל החכמה, גם אם הוא בא מבלבול. אם אקשיב לו באמת, אתן למיתרים לנגן את מה שמרטיט אותם, אראה את מה שלא ראיתי עד כה.
השיעור- לדעת שאין באמת דבר כזה זיוף. לדעת שאם אני שומעת זיוף זה תמיד כי הקשבתי מסולמות מסויימים שהטווח שלהם קטן מידי או מוגבל מידי בשביל לשמוע באמת. אני רוצה ללמוד את אינסוף הסולמות שאני ולהסכים להרפות את המבט המבקש את המוכר. כך אכיר את האינסופיות שאני.
- המחשבה: "אני שם גבולות"- כי אחרת תפלוש לי, תיקח לי, תאלץ אותי לפגוש מה שאני לא רוצה לפגוש, לא תאפשר לי להישאר אני.
האמת של הרוח- אין גבולות, אין לי קצה ואין אמות מידה לשום דבר. שום דבר לא יכול להחסיר ממך ודבר לא יכול לרוקן אותך או לסגור עליך. הדבר היחידי שיכול לקרות הוא, שאתה תאמין שאתה חייב שמשהו יקרה או שאתה חייב למנוע דבר מה, ואז תהיה נתון לשליטה ואפשר יהיה לקחת ממך בכח. על זה יש לך שליטה. מזה אתה יכול להתפכח.
השיעור- לזהות את השימוש שאני עושה בגבולות ובהפחדה שישנה לכאורה בחצייתם, כדי להימנע מלהתערער ולתת לאני המדומה להתפרק ולנשור ממני. ואז לשאול את השאלה- אם אין גבולות, כי אין דבר כזה גבול של אור, ואם אין דבר כזה קצה גבול יכולת, אז איך אחיה עכשיו?
ברגע מסוים - על גברים ונשים
ברגע מסוים נגמר החיכוך, נגמר הויכוח הפנימי וזה שאנחנו מנהלים עם העולם. משהו בתוכנו יודע, שזהו. הפחד לא נותן יותר דלק לאנרגיה, שמושקעת בניסיון לשנות, נגמרה התקווה שאם אומר את הדבר הנכון הוא יראה והדברים יבואו על מקומם. הגוף, הלב, הכסף או הזמן כבר הותשו ולפעמים אפילו התרוקנו.
כל כך הרבה מפח נפש עולה בקשרים בין נשים וגברים. מפגשי נשים רבים כל כך נסובים סביב הכאב שנגרם להן מן הגברים שבחייהם והאכזבה מחוסר היכולת של בן הזוג שלהן להיות שותף, להיות אהבה ולבקש להתפתח. גברים רבים כל כך מרגישים כלואים ולא מוערכים בזוגיות, מבוקרים, אף פעם לא טובים מספיק ואינם רואים אפשרות או תקווה. דיבור קשה ובוטה עולה בין בני זוג ותחושה עמוקה של בדידות ופחד הולכת ומעמיקה. מערכות יחסים רבות מתפרקות, אחרות מוחזקות בכוח דיכוי עצמי או דיכויו של האחר, וההשלכות של הפירוק הזה מובילות לא אחת לכאב, לפחד, לערעור האמון באהבה ובהבטחה להיות שם זה בשביל זה? ולתהייה אם בכלל ניתן לעבור את החיים יחד, זה עם זה וזה בזכות זה?
נשים נשארות בודדות, מטופלות בילדים, לא ערוכות כלכלית לשאת בפרנסת הבית ומתקשות מאד לפתח לעצמן קשרי אהבה חדשים. גברים מוצאים את עצמם מתקשים ליצור לעצמם חיים חדשים בשל הכעס והכאב שהם חשים, משום תשלומי המזונות ובגלל הפחד להיכנס למערכת יחסים נוספת שתיגמר בסבל.
תחושת מבוי סתום ודרך ללא מוצא חוזרת על עצמה באופנים ובצורות רבות.
ניסיונות רבים נעשים כדי למנוע שבר ביחסים. מטיפול זוגי דרך מפגשים לשלום בית, ממערכות יחסים פתוחות או גמישות ולפעמים גם מהשלמה עם בגידה ומעילה באמון ועוד ועוד.
המשותף לכל אלה, הוא התחושה העמוקה של ויתור, מחיר, פשרה ומשהו כבוי ועצוב.
יחסים רבים נראים יותר כמו הסדרים, שבאים להרגיע את הפחדים של השותפים בהם, בעיקר את הפחד של להיות לבד ולהיראות כמי שנכשל או כמישהו שדבר מה פגום בו. יחסים רבים מושתתים גם על היותם מבטיחים סיפוק צרכים מסוגים שונים, שנתפסים על ידי בני הזוג כהכרחיים להם, וככאלה שלא יסופקו בצורה אחרת.
פחד עומד בבסיס שני אלה. המחשבה אומרת שאם לא אהיה במערכת יחסים ולא אשלם את המחיר שהיא מביאה, לא אוכל להיות מסופק ופחדי יתגשמו ויצבעו את חיי .
"כן אתה כה ישר וכל כך הגון
ואתה לא יכול לרמות
כשאתה לא אוהב, אתה לא יכול
ואת זה אי אפשר לשנות
אבל כשעברת ממש על ידי
והייתי כולי צעקה
אתה לא הנחת ידך על כתפי
לנגיעה אחת רכה"
עלי מוהר. בנגיעה אחת רכה. נכתב בהשראת הביצוע של נורית גלרון.
להיות עם גבר, כי זה השיעור שלי עכשיו. כי זה מה שהוא יכול כרגע. כי לכל אחד תדר שהעולם זקוק לו, כדי להיות, כדי להתעורר.
אבל אם זה אף פעם לא היה אחד ביננו? ואם זו באמת היתה רק אני, שרואה את עצמי במראה והוא שבא רק למעט, שנשאר רק כמה שהוא חושב שהוא יכול?
אם תמיד זה בא מנפרדות ואף פעם לא היה אחרת, איך להיות?
אני מרגישה כמו אחת שלומדת לזחול כי ללכת היא בטח עוד לא יודעת. חזרה לנקודת האפס.
אז כן, אני יודעת, שגם אם הוא לא יוצא מעצמו ולא מגלה את עצמו, שגם אם הוא בא כמו סחורה שמגיעה להסדר, אני יכולה להיות שחקנית נשמה. אני יכולה להיות כזו, שהלב שלה לגמרי פתוח, שהיא מבקשת לנשום אותו פנימה, לתת את כולה, להיות לגמרי ולהתעורר, כשצריך, מאמונות והרגלים, פחדים וצרכים. ממחשבות.
אני יודעת, שאני יכולה להיות שחקנית נשמה גם כשהאחר לא.
באמת? אני יכולה לעוף עם מי שלא עף אף פעם ולא יודע מעוף? עם מישהו שחושב שהוא סגור וגמור ופתור? עם מישהו שלא יודע, שהוא באמת יכול לבחור ואיננו אפקט של חוקים והפחדות חיצוניים? איך אני יכולה להיות עם מישהו שלא יודע שהוא פלא, שיכול להתגלות לעצמו? שהוא כל כך הרבה יותר, ממה שהוא חושב או יודע?
כשאני רוצה שותף או כשאני רוצה להתייעץ אני לא אלך אליו. השפה שלו אחרת כל כך משלי, התנועה שלו באה ממקום זר. הוא חי ברובד שלא מאמין בפלא וחושב שאלוהים, הוא הוא עצמו.
כמות הרעש עם גבר גדולה כל כך.
הכעס והציפייה, החיכוך והוויכוח, הם רבים וקשים. מתישים. מפחידים.
אם כך, האם באמת להתעורר דרכו זו הדרך הטובה ביותר?
או אולי השאלה הזו היא בדיוק זו שמסבה לי את הסבל הגדול ביותר?
ואולי, אם אתן לויכוח להסתיים, למאמץ ולהשתדלות לנוח,
אם אשאר עד שהאבק ירד והשקט ישתרר,
אראה את שבאמת,
ואולי אם לא אבקש את מה שלא יכול להיות,
אבל לא אכבה רק משום שלא אראה טעם,
אם אראה את מה שאיננו ולא אתעקש לקבלו,
אבל לא אסגור את ליבי, כדי להגן על עצמי מכאב,
אוכל באמת להיות
כך אוכל לדעת, שזה איך שהיה תמיד
שאם אתן לזה לעשות בי הכל
לערער ולטלטל, לפרק ולהחריב
אתן ולא אשמור עליי או מפניי,
אדע.
שדרך הגבר, מתוכו ואיתו
אוכל לדעת את עצמי באמת,
שכשאדע אהיה,
וכשאהיה אהבה הוא יהיה אהוב,
וכשהוא אהוב באמת, אולי הוא ידע
יסכים
ויהיה.
ואם לא,
אחזור אל עצמי
אזכר
ואוהב.
