להתכונן למה שכבר כאן
רות בר שלו יהודית פסטרנק נועה גולן
ליהודית פסטרנק – על שאת רואה באמת, על שחייך באים מתוך האמת הפשוטה וחוזרים אליה תמיד. על שאת איתי לאורך הדרך ושאת באמת יודעת לומר כן מלא, שם כל הקירות מתמוטטים ואנחנו גרות באינסוף.
לנועה גולן – על שותפות אמת שאומרת כל מה שנדרש להיאמר שלא מאבדת אפילו לרגע קשר עם האהבה והיש. שמערערת את מה שנדרש לערער ויודעת שנראה, ננשום פנימה הכל, וניתן למה שנגמר זמנו להתקלף ולהיעלם, ואת מה שהגיע זמנו – נראה בוקע.
לסמדר נגה וייסמן– שמביאה חכמה עתיקה בקולה, בראייתה המדוייקת והמצייתת לטבעם של הדברים, ובשתיקותיה שיודעות שלא אנחנו היוצרים אלא המשתתפים.
לשירה יעקבוסון – שבנשמתה ידעה את היופי של האמת המובאת כאן בספר ודרך תרגומו לאנגלית כמו בראה אותו מחדש.
לאיילה ארגמן לוי – על חכמתה האינטואיטיבית דרכה ידעה לפנינו מה אנחנו נקראות לראות ולאן אנחנו מתבקשות ללכת ועל הרצון האינסופי שלה לראות ולחיות את הטבע האמיתי שלנו ללא פשרות.
לאורי שחף – יש אנשים שמוציאים אחרים לאור. הם רואים את מי שניצב בפניהם, את הנשמה שלהם, את היופי שלהם ואת מה שבאו להביא לעולם. אז, בתנועה שקטה הם באים במלוא יופיים, חכמתם ויכולותיהם ומוליכים את היופי הזה אל העולם. על ההקשבה העמוקה שלך שנשארת פתוחה, מלאת רצון טוב ואהבה גם כשהיא נשמעת לך בשפות מוזרות. על המסירות, ההומור, החריצות והמקצועיות שלך. על חדוות היצירה שלך ועל זו שהחיית בנו ועל החיוך שמחייך הלב איתך.
לכל האנשים הנפלאים שאימנתי ואימנו אותי, על שהקשבתם, ביקשתם, ראיתם ונזכרתם. זאת זכות גדולה להיות איתכם. בלעדיכם זה לא היה קורה.
לילדים שלי – יונתן, רוני, דניאל ומאיה, לבני זוגם – קיילה שני ונדב, ולנכדיי אלמה ואיתמר, על האהבה האינסופית שזורמת מהם אלי ואל העולם כולו, ועל כך שהם זוכרים מי אני גם כשאני שוכחת.
תודה לך רותי. על המתנה המופלאה שהיא את. על האהבה האין סופית בה את ניגשת לכל דבר, על הנדיבות, חדוות היצירה, ההקשבה והחכמה. בקשתך הכנה והתמסרותך המלאה לאור המסתורי שמחבר את כולנו ואת הכל יוצרים סביבך מרחב פלאי בו מתרחשים ניסים. זוהי זכות גדולה להיות חלק מהמרחב הזה ולאפשר לו לגדול ולהאיר.
כניסה והתכוונות
אני אסירת תודה על המילים, ובו זמנית אני יודעת, שמילים הן אף פעם לא המהות. הן מעידות עליה. הן שרות אותה ומהללות אותה. הן מבטאות אותה ונותנות לה להיראות בעולם. לשכל ולעיניים שלנו. אבל הם לא הדבר עצמו. הן לא יכולות להיות.
בעולמנו, בתרבות שבה רובנו חיים, נעשה שימוש מהיר, לפעמים לא מדויק, לפעמים מטעה, בשפה שמדברת את הרוח. מילים וחכמה שניתן להבינן רק מתוך שקט וענווה, לאט ובהכנעה, נאמרות לא אחת בנחרצות, כשהן דורשות, שופטות ומנסות לשלוט. פיתחנו אליהן עייפות וציניות, ולפעמים אפילו רתיעה, משום שהשימוש הלא מדויק הזה הכאיב ולפעמים בילבל מאד ועירער אותנו, עד שהטלנו ספק ביופי ובעוצמה שלנו ושל הרוח אליה נמשכנו מלכתחילה.
ישנן מילים שאשתמש בהן כאן, שיכולות להישמע או להזכיר את מה שעייפנו ממנו או מה שאנחנו רוצים להרחיק מעלינו. לעיתים תהיינה מילים שתישמענה מתפלספות או תעוררנה ספקות. שם כדאי לבוא ברוך, להקשיב לרווח שבין המילים, לתת למילים להיכנס פנימה ולעשות בך מה שהן תעשינה, ואז לשמוע ולראות את הנשמה מסדרת את הדברים בהגיון יפה כל כך שרק היא יודעת לעשות.
הספר הזה בא לדבר את טבעם של הדברים, לדבר את החיים והעולם לא כפי שהשכל המפרש והמספר מתאר אותם, אלא בצורתם המקורית. הספר בא ללמוד את ההבדל שבלחיות את החיים מתוך כל אחד מהם.
הדברים אינם רק שמות עצם, הם אינם רק מה שאנחנו רואים בעיניים ויכולים לתפוס על ידי השכל והחושים שלנו. הדברים הם גם תנועה, הם חכמה שאפשר להרגיש אותה ולדעת אותה, רק כשאנחנו מסכימים לחיות לא דרך המחשבות.
מי היא אני, אם היא לא המחשבה או הסיפור שהתרגלתי לחשוב שאני?
מהי תנועה, אם היא לא הזזה של דבר ממקום למקום או ממצב למצב?
מהי אמת, אם היא איננה תאוריה, הדבר הנכון, או זהות חדשה?
אם אקרא את הספר מתוך רצון להבין, לא אבין.
אם אבקש לפענח ולרכוש כלים, לא אצליח.
אם אשאל אם אני מסכימה עם הכתוב, אחזור שוב ושוב לשכל ולא אוכל לראות.
אם אבקש שיטה, אחמיץ את הדיוק, העוצמה והפרקטיקה.
את הספר אני כותבת מתוך רמת התודעה שלי. נדמה לי שזה כל מה שאדם יכול לעשות אי פעם. שיתוף, כך למדתי לראות, הוא דיבור של אהבה. היחיד שהוא דיבור של אהבה באמת. במהלך הכתיבה ובתוכן הדברים שזורה חכמתם של אנשים רבים שאימנתי ואני מאמנת היום, המבקשים להקשיב למסתורין.
הספר נובע בהרבה צורות, מהרבה נקודות מוצא, כי כך הם החיים- הטבע האחד באינסוף מופעים. אני חושבת שכדי באמת לקרוא אותו, אנחנו נידרש לקרוא אותו עם הגוף, מהבטן. שם יושבת הידיעה האמיתית. הספר אינו אומר הרבה ולא מחדש דבר לנשמה ולחכמתה העמוקה, כי האמת פשוטה, ובכל זאת הוא יכול להביא ברכה גדולה למבקש לראות ולאופן בו נתנהל עם אמת פשוטה זו בחיי היומיום שלנו. כך זה בשבילי.
לספר שני חלקים- חלק א'- "הידע" מוסר את הידע כפי שהוא ואת האופנים השונים בהם הוא נע דרכנו ואנו דרכו. לאורך חלק א', בסוף כל נושא או מהלך, תמצאו קישור לחלק ב' של הספר- "קטעים אישיים", ובו שיתופים של א*נשים הנפגשים*ות וחווים את אותו נושא או מהלך בחיי היום-יום.
קריאת חוויות של אחרים יכולה לעזור להתחבר עם אותה תנועה שזה עתה מתחוללת בך אבל את*ה עדיין לא יכולה להסביר אותה. כמו למצוא מילים למשהו שאת*ה כבר בתוכו רק עוד לא לגמרי יודע*ת איך לקרוא לו או "איפה הוא מתיישב".
באזכרה הראשונה לאבא עוד לא היו לי מילים. חיפשתי אותן אצל אחרים, שיאמרו אותי בדרך כלשהי, שיבטאו את ליבי. מצאתי אותן אצל האהוב, המשורר הפרסי המופלא ג׳לאל א-דין רומי
״הקשיבו לסיפור שסיפר קנה הסוף
על היותו נפרד.
מאז נעקרתי מעל אגודת הקנים,
קול נהי זה נשמע,
כל מי שנפרד מאהוב
מבין את דבריי,
כל מי שניתק ממקורו
מייחל לשוב אליו״
מנגינת החליל, אומר ג׳לאל א-דין רומי, לא היתה יכולה להישמע אילולא געגוע זה אל קנה הסוף, הרוח לא היתה יכולה לעבור בו.
באהבה עמוקה, רותי בר שלו.
