מה שהגיע זמנו

כל כך הרבה אנרגיה מושקעת בניסיון לכוון את המציאות, להשיג מטרות, ולתעל את התנועה. כל אלה באים מן המחשבה שעלי לשלוט באירועים, להוביל תהליכים ולא לעצור עד שהמטרה הושגה. חיכוך, מחיר וחילוקי דעות הם תוצאה של כל ניסיון לשלוט או להכפיף את המציאות לרצונותנו ולצרכנו. דחיסות, כוח ושליטה הם שם המשחק.

ככל שאדם מתעורר, נעשה מודע יותר ויותר להיותו אנרגית חיים יפה מעבר לניתן לתיאור ובעלת עוצמה הרבה מעבר לדמיון, הוא מהלך בעולם שלו יותר, נוכח ואוהב אהבת חינם. הוא איננו עסוק בווכחנות עם העולם, הוא אינו מאמין עוד שהוא צרכיו או פחדיו, והוא פוגש אנשים ומצבי חיים בעדינות משולבת בחדות, פשטות משולבת בידיעה פנימית ועמוקה.

אדם ער יודע, שלא ניתן לצמצם אותו או לכווץ אותו, שהאהבה שהוא איננה מתרחשת או תפסיק להתרחש כתנאי לדבר מה, שנסיבות חיצוניות שיכולות לקחת או להגביל אינן יכולות שתהיינה להן נגיעה עם טבעו האמיתי, עם מה שהוא באמת ועם האופן בו יחייה בהלימה לכך.

האדם הער לטבעו האמיתי איננו מונע על ידי פחדים או הבטחות. הוא איננו מושפע על ידי פיתויים כלשהם, משום שהוא יודע שאושרו וכוחו אינם נשאבים מן המידה בה הוא שולט במציאות ויכול להפיק ממנה מה שיבחר. אם כך, מה בעצם מניע את האדם הער?

דלילות, עדינות ונוכחות גבוהה מאפשרות לו להקשיב למה שהגיע זמנו. בכל רגע ורגע אדם הוא השילוב בין המחשבות שהוא למד לבלבל בינן לבין המציאות, לצד החכמה העתיקה שנמצאת בו. משם הוא יכול להקשיב לרוח, למה שנמצא ואיננו נתפס, למה שאין לו צורה אבל השפעתו ניכרת בכל.         

מה שישמע יהיה פרי של הבקשה הכנה שלו לראות את האמת, והמידה בה המחשבות שלו אומרות אחרת ומספרות סיפור שהוא תעתוע, על היותו חסר ופגיע ועל התמודדות.

ככל שייזכר האדם בטבעו, ככל שיאות להניח את לבוש המלחמה והמאבק ולהתבונן על האופן שבו הוא מביא אותם לחייו, כך יתרחש מפגש פשוט יותר ומלא יותר של האדם עם הרוח. לא משום שהיא באה באופן חלקי ובנסיבות מסויימות בלבד, אלא משום שכך נוכל לשים לב ,להיות ערים ולהעיד על בואה.

כך, בכל רגע, יראה אדם את מה שהטבע שלו וקליפת המחשבות המתעתעת שלו מאפשרים לו לראות. ומשם, ברצותו, יוכל להקשיב למה שמתבקש. השקט והבקשה שבאה מן המקור יראו את התשובה. הידיעה רוקדת בשתי תנועות. היא מסמנת את מה שנגמר זמנו, שאינו שייך לעולמי עוד וסיים את תפקידו בו, ובו זמנית מעלה ומראה את מה שהגיע זמנו. החכמה איננה צריכה לדעת מה לעשות או איך ליישם. מה שהגיע זמנו משולב במלואו עם כל הנמצא בסביבו, אנשים, טבע ומצבים אנושיים. כאשר אנחנו לא מתנגדים או מתעקשים, מתווכחים או נסוגים, מה שהגיע זמנו יראה את עצמו בפשטות ויניע את הכל למקומו.

איך לחיות את מה שהגיע זמנו?

אני מקשיבה דרך האנשים שאני פוגשת. אני לא באה עם כוונה מראש אלא יודעת שהדברים מראים את עצמם תוך כדי מפגש. אני שמה לב לא להיות עם לב סגור או עם ראש שממיין על פי החשיבה הרגילה שלי, כי אני יודעת שאת החדש אני לא יכולה לראות, אם אני באה שוב ממקומות ישנים.

אני זוכרת שאני לא יודעת למה אני עושה את מה שאני עושה. לא באמת יודעת. כרגע נדמה לי, שאני רואה כיוון. כרגע משהו מניע אותי. אבל אני לא יודעת מה באתי ללמוד ובכלל, עוד לא הייתי שם קודם. אז לאט, בסבלנות, בלמידה לא מואצת.

אני מתייחסת לתוצאות כאל דבר מה שקורא לי ומושך אותי לראות מעבר, להבין מחוץ לקופסא וללכת בדרכים ובאופנים חדשים ולא צפויים. אבל יחד עם זאת, אני מקפידה לא להפוך את התוצאות ל"אמת". הן מחדדות ויוצרות מוטיבציה אבל רגע הן נכונות ואחר כך לא. הן רק כמו מסגרת התייחסות. את העיקר אגלה תוך כדי תנועה. לא מתוך השגת התוצאות.

אז יחד עם העבודה לאור התוצאות ועם הפרקטיות של השגתן, אני שואלת את עצמי וגם אנשים שסביבי, מה אנחנו רואים מעבר לתוצאות? מה אנחנו מבינים מעבר למה שהבנו עד היום? ומה יקרה אם לא נשחק עוד את המשחק הזה, שבמקרה הזה, ישאיר אותנו בלי קאורדינאטות, בלי נקודות ציון ומפות, בלי צריך ואסור ומותר, אבל עם הקשבה לאינטואיציה, לקולה של הנשמה, של הידע עצמו.