אנחנו תנועה פלאית, אמת מתגלה לעצמה, אבל חיים כאילו אנחנו חפץ, דבר, משהו מוגדר. שם עצם.

אנחנו אינסופיים, אבל אנחנו מאמינים שהיננו מוגבלים, נתונים בסכנה של פגיעה או הכחדה.

אנחנו אהבה ואור אך תופסים את עצמנו פעמים רבות כחושך או כנמצאים בסכנה להיות מוחשכים או מחשיכים. 

מהותו של האדם, כמו כל יצור חי, טבעו, האופן שבו הוא נוצר, יפים מעבר לכל תיאור ובעלי עוצמה שאינה ניתנת לביטוי במילים. 

האדם הינו אור, שאינו מותנה בדבר ומאיר כל דבר, כפי שהשמש מחממת ומאירה לא משום שהיא בחרה לעשות זאת, אלא משום שזהו טבעה.

האדם הער, פוגש בעצמו יופי שמזכיר לכל מי ומה שהוא פוגש את יופיו הטבעי והמולד. המושלם.

סינרגיה הינה מילה יוונית שמשמעותה "הופעה בו זמנית של שתי אנרגיות או יותר אשר שופכות אור זו על זו  ומשתחררות".

זהו איננו שחרור אקטיבי אחת את השנייה. זו איננה פתיחת שלשלאות או הוצאה מתא כלא.

זהו שחרור שקורה מעצמו, כאשר אנחנו פוגשים אמת שהיא אהבה. כך אני יודעת בידיעה שאיננה ניתנת לערעור, שכל אמונה שמספרת לי סיפור על פחד, כאב וסכנה היא אשלייה, תעתוע של השכל המפרש, של עולם הפחד. כך, אחד דרך השני, עם השני ומתוך השני, אנחנו נזכרים באמת.

לחיות סינרגיה, משמעו לחיות מתוך המודעות לכך שבאתי לראות באמצעות החיים בדיוק כפי שהם, את מהותי האמיתית, את פשטותו של היופי שלי. 

לחיות סינרגיה משמעו, לדעת את ההבדל שבין טבענו האמיתי לבין  העולם המומצא על ידי, המורכב ממחשבות ודעות שלי על עצמי, על העולם ועל היחסים שביניהם.

לחיות סינרגיה משמעו לחוות רגע רגע הרפייה ממחשבות ודעות.

כל מחשבה וכל דעה, כאשר אני אוחזת בה ומזדהה איתה, כובלת אותי ומגבילה אותי מעצם היותה תחליף למה שאני מטבעי. 

ברגע שאני מרפה ממחשבה ומדעה כלשהי, ברגע שאין יותר אחיזה בדבר, מתפנה מקום למסתורין.

אז לוקח המסתורין את מקומו ומראה את עצמו בתוך חיי.

זהו ריקוד שבין האדם לנשמתו.

הריקוד שבין החסד האלוהי לבין מצב האנושי, לאופן שבו אנחנו חיים היום, כאן ועכשיו, ברגע הזה.

אני חושבת שמה שקורה אחר כך, הוא מה שאנחנו קוראים לו "ניסים".

מקרים שלא ברור כיצד הם קורים.

נסיבות שנארגות ונערכות כדי לאפשר לבלתי אפשרי לקרות, אמצעים שהופכים לזמינים בדיוק בשעה הנכונה.

זו עדות לכך שהרפינו.

עדות לכך, שהרשינו לדמות שהאמנו שהיא אנחנו להיגמר. 

זוהי המשמעות של DYING TO SELF.

המחשבות והדעות שהרכיבו את זהותי, את האישיות שלי, את נסיבות חיי- נגמרות. אין להן יותר משמעות. אין להן יותר התכנות.

בכך אני בעצם נענית לריקוד עם האני הרחב, הגבוה. עם היותי האחד, באחד.

זוהי קריאה לעצמי מחוץ לעצמי.

אבל האם אני מקשיב לקול המדבר מתוכי?

האם אני רוקד עם החיים כך שאני נהנה מן הריקוד, נושם מלא, פתוח לכל מגע?

האם אני מבקש להתרגש?

האם אני מבקש להרגיש?

את הכל?

בכל פעם שאני ממיין, בכל פעם שאני שופט, בכל פעם ש"אני רוצה באופן עקרוני אבל אין לי כרגע זמן", "רוצה אבל מפחד", "רוצה אבל לא יודע לאן זה ילך ובלי לדעת אני לא זז"- בכל פעם כזו, אני חוסם את הריקוד, עוצר את הנשימה.

זו איננה שאלה מוסרית

זו איננה שאלה של "להיות אדם טוב"

זו איננה שאלה של אומץ

המסתורין הינו חכמה, שאינה תוצאה של ניסיון חיים אלא משקפת את הקירבה למקור, לבראשית של הדברים כולם, לגרעין עצמו.

המסתורין הינו היותנו תנועה שאינה עוצרת בדבר, שמתקיימת מאז ולתמיד, בכל רגע ורגע.

תנועה שכזו איננה מונעת מדבר משום שהינה הטבע שלנו.

תנועה שכזו איננה נפסקת בשל דבר או מצב, משום שהיא טבעם של כל הדברים.

פרק זה נועד לחבר בין הדברים כפי שהם בטבעם – החוקים הטבעיים, לבין האופנים והמבנים – מוליכי התשתית, שאם נחייה על פיהם תוכל האמת לחיות דרכנו ואנו דרכה.