פרק שלישי – לחיות את האמת
Shahar Ida & Shlomi chaki © Video

מבוא

אנחנו תנועה פלאית, אמת מתגלה לעצמה, אבל חיים כאילו אנחנו חפץ, דבר, משהו מוגדר. שם עצם.

אנחנו אינסופיים, אבל אנחנו מאמינים שהיננו מוגבלים, נתונים בסכנה של פגיעה או הכחדה.

אנחנו אהבה ואור אך תופסים את עצמנו פעמים רבות כחושך או כנמצאים בסכנה להיות מוחשכים או מחשיכים. 

 

מהותו של האדם, כמו כל יצור חי, טבעו, האופן שבו הוא נוצר, יפים מעבר לכל תיאור ובעלי עוצמה שאינה ניתנת לביטוי במילים. 

האדם הינו אור, שאינו מותנה בדבר ומאיר כל דבר, כפי שהשמש מחממת ומאירה לא משום שהיא בחרה לעשות זאת, אלא משום שזהו טבעה.

האדם הער, פוגש בעצמו יופי שמזכיר לכל מי ומה שהוא פוגש את יופיו הטבעי והמולד. המושלם.

סינרגיה הינה מילה יוונית שמשמעותה "הופעה בו זמנית של שתי אנרגיות או יותר אשר שופכות אור זו על זו  ומשתחררות".

זהו איננו שחרור אקטיבי אחת את השנייה. זו איננה פתיחת שלשלאות או הוצאה מתא כלא.

זהו שחרור שקורה מעצמו, כאשר אנחנו פוגשים אמת שהיא אהבה. כך אני יודעת בידיעה שאיננה ניתנת לערעור, שכל אמונה שמספרת לי סיפור על פחד, כאב וסכנה היא אשלייה, תעתוע של השכל המפרש, של עולם הפחד. כך, אחד דרך השני, עם השני ומתוך השני, אנחנו נזכרים באמת.

 

לחיות סינרגיה, משמעו לחיות מתוך המודעות לכך שבאתי לראות באמצעות החיים בדיוק כפי שהם, את מהותי האמיתית, את פשטותו של היופי שלי. 

לחיות סינרגיה משמעו, לדעת את ההבדל שבין טבענו האמיתי לבין  העולם המומצא על ידי, המורכב ממחשבות ודעות שלי על עצמי, על העולם ועל היחסים שביניהם.

לחיות סינרגיה משמעו לחוות רגע רגע הרפייה ממחשבות ודעות.

כל מחשבה וכל דעה, כאשר אני אוחזת בה ומזדהה איתה, כובלת אותי ומגבילה אותי מעצם היותה תחליף למה שאני מטבעי. 

ברגע שאני מרפה ממחשבה ומדעה כלשהי, ברגע שאין יותר אחיזה בדבר, מתפנה מקום למסתורין.

אז לוקח המסתורין את מקומו ומראה את עצמו בתוך חיי.

זהו ריקוד שבין האדם לנשמתו.

הריקוד שבין החסד האלוהי לבין מצב האנושי, לאופן שבו אנחנו חיים היום, כאן ועכשיו, ברגע הזה.

אני חושבת שמה שקורה אחר כך, הוא מה שאנחנו קוראים לו "ניסים".

מקרים שלא ברור כיצד הם קורים.

נסיבות שנארגות ונערכות כדי לאפשר לבלתי אפשרי לקרות, אמצעים שהופכים לזמינים בדיוק בשעה הנכונה.

זו עדות לכך שהרפינו.

עדות לכך, שהרשינו לדמות שהאמנו שהיא אנחנו להיגמר. 

זוהי המשמעות של DYING TO SELF.

המחשבות והדעות שהרכיבו את זהותי, את האישיות שלי, את נסיבות חיי- נגמרות. אין להן יותר משמעות. אין להן יותר התכנות.

בכך אני בעצם נענית לריקוד עם האני הרחב, הגבוה. עם היותי האחד, באחד.

זוהי קריאה לעצמי מחוץ לעצמי.

 

אבל האם אני מקשיב לקול המדבר מתוכי?

האם אני רוקד עם החיים כך שאני נהנה מן הריקוד, נושם מלא, פתוח לכל מגע?

האם אני מבקש להתרגש?

האם אני מבקש להרגיש?

את הכל?

 

בכל פעם שאני ממיין, בכל פעם שאני שופט, בכל פעם ש"אני רוצה באופן עקרוני אבל אין לי כרגע זמן", "רוצה אבל מפחד", "רוצה אבל לא יודע לאן זה ילך ובלי לדעת אני לא זז"- בכל פעם כזו, אני חוסם את הריקוד, עוצר את הנשימה.

 

זו איננה שאלה מוסרית

זו איננה שאלה של "להיות אדם טוב"

זו איננה שאלה של אומץ

 

המסתורין הינו חכמה, שאינה תוצאה של ניסיון חיים אלא משקפת את הקירבה למקור, לבראשית של הדברים כולם, לגרעין עצמו.

המסתורין הינו היותנו תנועה שאינה עוצרת בדבר, שמתקיימת מאז ולתמיד, בכל רגע ורגע.

תנועה שכזו איננה מונעת מדבר משום שהינה הטבע שלנו.

תנועה שכזו איננה נפסקת בשל דבר או מצב, משום שהיא טבעם של כל הדברים.

פרק זה נועד לחבר בין הדברים כפי שהם בטבעם – החוקים הטבעיים, לבין האופנים והמבנים – מוליכי התשתית, שאם נחייה על פיהם תוכל האמת לחיות דרכנו ואנו דרכה.

הדברים כפי שהם - חוקים טבעיים

החוקים הטבעיים אינם כללי משחק או חוקים שיצר אדם או סמכות כלשהי. הם  האופן שבו העולם באמת קורה, זוהי התנועה שבה טבעו של האדם וטבעם האמיתי של הדברים באים לידי ביטוי.

רובנו איננו מכירים את החוקים האלה ולכן גם איננו יודעים, שאנחנו איננו פועלים לאורם ופעמים רבות מתנהלים הפוך מן הידע והחכמה שגלומים בהם. יחד עם זאת, מאחר ואנחנו חלק מן הטבע הזה, החכמה הזו גלומה גם בנו. 

כאשר אנחנו מנסים להתחמק מן החוקים האלה, להתכחש להם או להתחכם להם, נסבול. נלך נגד הדברים כפי שהם, מתעקשים שאנו יודעים טוב יותר. חיכוך, מחיר, כאב, ויתור, כפייה וכוחנות יהיו שם המשחק.

כאשר נאמין, שכדי להגיע לחיות מתוך האמת נדרשים תנאים ומכשולים רבים, שעלינו להתגבר עליהם, כדי שנגיע לאמת ונוכל להגשים אותה, אנחנו בעצם יוצרים לעצמנו חיכוך ומחיר, משום שהטבע של הדברים כבר כאן, מחכה שנשים אליו לב ונאמר בפשטות כן. המחשבה שעלינו להפוך את החיים לאמצעי כדי להגיע לאמת, מחזקת את האשליה שיש או שיכול להיות משהו אחר מאשר האמת. מאשר טבעם של הדברים.

ככל שנכיר בחוקים הטבעיים, נציית להם ונלמד את עצמנו מחדש בעזרתם, כך יופי, אהבה, שמחה וחכמה נעלה יבואו לביטוי בכל מפגש, בכל יצירה, בכל רגע.

חוק טבעי לעולם לא יהיה גדול ממדותיך, משום שהוא מופיע ישירות מן המקור ובהתאמה לאמירת הכן שלנו, להסכמה שלנו לציית לאמת. לכן לא תרצה להתווכח איתו, לכפור בו או לדלג מעליו. זוהי יהירות שבסיסה בבורות, בבלבול בין התנהלות לאור מחשבה שיצרת ולמדת להאמין בה לבין האמת, שמראה את עצמה בכל פעם בצורה שונה.

כיצד לחזור, להיזכר ולחיות את החוקים הטבעיים בקצרה

לחזור לידע

לחזור לידע ולהשוות אליו את מה שאנחנו רואים או שומעים. ידע שבא מן האמת פועל כמו כוח המשיכה. הוא פשוט ככה וכל ניסיון להתנגד לו יעלה בתיסכול ובתחושת תבוסה ונדון לכישלון.

להתערער

אני רוצה להתערער על ידי העולם ולאפשר לעצמי לראות ולחזור לחיות את הידע, את האמת. הערעור מאפשר לי לדעת את ההבדל בין מחשבות וקריאת מצב שבאה מן השכל והציור שהוא נותן למצב, לבין האמת וההתרחשות כפי שהיא באמת.

הערעור מאפשר לי להשיל מעצמי זהויות ואמונות שלא הייתי מוכנה להרפות מהן, ואז לראות שדווקא דרך הפרידה ממה שהיה ואיך שהדברים נראו לי, אני רואה ישר יותר, פשוט יותר ומיידי יותר.

אני רוצה להתבלבל על ידי העולם, כי רק כך אוכל לצאת מן המעגלים הסגורים של המחשבות שלי.

אני רוצה להרשות לעצמי להיסדק, להתבלבל, לשאול שאלות, לכפור ולהטיל ספק. כל דבר הניתן לערעור הוא החולף, זה שהומצא על ידי בני האדם, שחי במרחב של מחשבות. הוא האשליה.

להיכנע לידע באופן טוטאלי

אני מרשה לכל המחשבות והרגשות לפעול בי. אינני הודפת אותם. אינני הודפת דבר. אני מזהה את המחשבות, מסתכלת עליהן ולא שוכחת להסתכל ולהקשיב לנשמה. כשאני עושה זאת, המחשבות נחלשות, ועולה תנועה חזקה של נוכחות ואהבה.

הכל מראה

אין דבר בי שלא משתקף בחוץ ואין דבר בחוץ שאיננו מבטא דבר בפנימיותי, במחשבותיי.

לא הייתי יכולה לזהות או להרגיש צער, אם אין בי צער.

אני לא יכולה לראות יופי וחכמה אם אינם קיימים בי זה מכבר.

אם ישנו עיוורון בסביבה בה אני חיה, בצורה כלשהי הוא חי בתוכי, נובע ממני.

כל מה שקורה בפנים קורה בחוץ – כל מה שקורה בחוץ קורה בפנים.

אם כך מה זה סוד? האם אני יכולה לברוח? האם ישנה הסתרה? האם אני יכולה לגרש מישהו או משהו מחיי?

אנחנו אור אינסופי / אנרגיית חיים נובעת

אנחנו אנרגיה נותנת חיים. עוצמה של  אהבה. דבר לא יכול להחשיך אותנו או להחסיר מאיתנו.

איך נחיה אם נדע שכל אדם שנפגוש הוא אנרגית חיים ולא יכול להיות שיהיה אחרת? איך יראה מפגש עם אדם אחר אם נדע שדרכנו הוא יכול להיזכר בטבעו האמיתי?

מחשבה יוצרת מציאות

אין מציאות אחרת מלבד זו הלובשת צורה ומשתקפת באמצעות קרינת המחשבות שלנו. אנחנו המקרן.

מציאות חיינו, ההתנסות שאנחנו מוזמנים לעבור בכל רגע, היא השתקפות של המידה בה אנחנו יודעים שאנחנו אור ושל המידה בה אנחנו מזוהים עם המחשבות שלנו.

לכן- בכל מקרה, מציאות חיינו, מה שעכשיו,  היא ההתנסות המדויקת שלעבור בה יאפשר לנו להיווכח שאנחנו אור ולהתפכח מן העולמות שאנו ממציאים על ידי המחשבות שלנו.

הכל אחד

גם אם את חושבת שנפרדת, לא ניתן לדחוק את העולם הצידה כי הוא נמצא בתוכך.

כל הגוונים, הצבעים, המשמעויות והצלילים נמצאים בך.

אין חוץ, אין מקום שאיננו האחד, כל אדם או חיה, צמח או ים הינם האחד, כל אדם או מופע של הטבע מעידים על האחד ומזכירים לנו אותו. כל ישות מקיימת את האחד אבל האחד איננו תלוי באיש או בדבר.

ההתעוררות

ישנה הוויה וישנן המחשבות שהתרגלנו לחשוב שהן אנחנו. מה שבאנו לעשות בחיים האלה, בבריאה הזו, הוא  להבחין בין המחשבות והסיפור על החיים לבין האמת.

התעוררות מתרחשת בשתי תנועות:

א. ידיעת האמת, היזכרות חוזרת ונשנית בה והתמסרות לחיים מתוכה. הווכחנות עם החיים נפסקת.

ב. הרשות להתבלבל. הכאב והפחד שנוצרים, הם הסמן שלי ומעוררים אותי לשים לב לבלבול שלי, להיותי מונעת מן השכל ומן החוקיות שלו, מן המחשבות שהן כליו. אני מזהה את המחשבה, מישירה אליה מבט, יודעת שהיא איננה אני  וחוזרת לאמת.

מיגנוט

כשאני באה מחסר ומפחד גם האחר בא מאותה נקודת מוצא. מאותה אמונה. אני ממגנטת את האנרגיה שלי, את אמונות הבסיס שלי, את נקודת המוצא ממנה אני ניגשת לחיים. דומה מושך דומה.

לחיות את החוקים הטבעיים

לחיות את החוקים הטבעיים זו אינה שאלה של "לעשות את הדבר הנכון".

זוהי הכרה פשוטה אחת שעושה את כל ההבדל.

הבדל בין שמים וארץ.

זוהי הבחירה שבין לחיות את הטבע האמיתי שלי אליו נוצרתי, או להתנגד לו.

לבחירה הזו ישנן השלכות ברורות, גם הן פשוטות.

כאשר אני אומר כן וחי את הטבע שלי, אני מאושר. גם בנסיבות הקשות ביותר.

כאשר אני אומר לא ומסרב לחיות את מה שנוצרתי עבורו, את מה שאני באמת, אכאב ואסבול.

המשמעות של הלא היא התכחשות למה שאני. היא תיצור מאבקים פנימיים בין המהות כפי שהיא לבין מה שאני חושב שצריך להיות או רוצה שיהיה.

זוהי אנרגיה מבוזבזת, זו עוצמה שנוצרת כדי לתקוף את עצמי, וזה לעולם אינו יכול להצליח, משום שאינני יכול באמת להשתיק את עצמי, איני יכול להכחיד את עצמי, גם משום שאני מכיר את כוחות ההשמדה, אני מכיר את טקטיקת הקרב, וגם, ובעיקר, משום שמה שאני, לא יכול להיגמר.

לא אני יצרתי אותו ולא אני אכחיד אותו.

הוא אני.

הנני.

הנחיות להתנהלות מתוך אמירת כן וחזרה לבסיס הידע

התנועה מבקשת להסתכל על החיים דרך נייר הלקמוס של הידע, כדי לראות ולהיזכר איך להיות באמת, בפשטות.

אני נוטעת את רגליי בעקרונות ורואה מה רואים משם. אני מצייתת.

אני חוזרת אל העקרונות גם אם המחשבות, התחושות והרגשות אומרים לי ההיפך.

אני מאמינה לעקרונות האמת ויודעת שהם כך, גם אם המיינד מפתה אותי לסרב להם.

אני אומרת אמת לגבי איפה אני, נותנת מקום לכל התחושות והרגשות, ואז- מתמסרת בחזרה לאמת, בלי לנסות ליישב את הפרדוקס.

כך, בכל פעם שאחזור לאמת ולעקרונות החיים, תורחב ההבנה ויעלה הדיוק לגבי מהותם של העקרונות ובכך נשרת את עצמנו ואחרים בקפיצות קוואנטום.