שבילים

זה לא קורה עכשיו - אי אפשר להיחלץ מהפחד, אפשר להתבונן בו

היה איזה יום שהתקלחתי. זה היה יותר משנה אחרי שדריאן לא הזמין אותי ליומולדת שלו, כבר נפרדנו וחזרנו מאז בטח 10 פעמים, סלחתי וכעסתי עליו על 100 אירועים אחרים ובניהם עוד יומולדת שלא באתי אליה כי הוא לא יכל לשים אותי בתפקיד "החברה". את מוזמנת אם את רוצה, הוא אמר, אבל אני לא יכול לתת לך יחס מיוחד. כי שוב האקסית שלו תהיה שם. ולא באתי.

אז איזה ערב אחד התקלחתי והייתי עצובהההההה, בטוח בגללו, אבל עכשיו לא זוכרת למה בדיוק, ובא לי גל של בכי…! כזה שכל העצבויות בעולם יכולות לרכב עליו. אז אני כבר בוכה על אבא שלי, ועל התסריט שלא סיימתי ושאני כל כך מוכשרת ועדיין ברמנית וכמה חיות עוברות התעללות כל שניה בעולם ואני לא עושה מספיק, ואיך הכל קורה ככה מסובך וקשה ואז התגנב לו הזיכרון על היומולדת ההוא הראשון של דריאן, זה שקניתי לו גיטרה עם כל החברים שלו ובסוף קיבלתי "את יכולה לבוא אבל…" וכל הגוף שלו צועק לי "בבקשה אל תבואי" והבכי עובר לדרגת "בכי בקול רם" בעודי משחזרת תחת המים החמים את הסצנה אצלו בחדר לפני שהוא הלך, ואותי אצלי בחדר מחכה שהוא יתחרט, ואיך כל 10 דקות שהוא לא כותב ולא מתקשר להגיד שהוא אידיוט ושהוא מזמין לי מונית להגיע עכשיו היו כאילו הוא אומר לי עוד פעם ועוד פעם "את יכולה לבוא אבל…"  ואני יוצאת מהמקלחת חצי מעולפת ובוכה תמרורים ומסילות על הרצפה ועל המיטה, עירומה ואדומה והראש מתחיל להלום מעוצמות הכאב והחום ואז נזכרתי, לא יודעת מאיפה זה בא, שזה בעצם לא קורה עכשיו.

נועה, את נזכרת…. זה קרה מזמן ועכשיו את בבית שלך ומה שקורה זה שאת נזכרת בזה. אני חושבת על זה, משחזרת את זה וחיה את זה, בעוצמות!!!!

ההארה שזה רק בראש שלי כרגע, שכל זה קורה עכשיו רק כי זה קורה בראש שלי, שזה היה אז ושזה לא עוד, היתה הקלה אדירה. זה נתן לי תחושה שאני, לפחות בקצת, יכולה לשלוט, או לפחות לראות, מה אמיתי ומה לא, מה קורה ומה לא, ופתאום צחקתי. גמורה מהבכי, צחקוק דבילי. איזה אבסורד. ממש טיפשות, לכאוב כל כך משהו שקיים רק בזיכרון. תיאורטית, אני יכולה גם לחשוב על משהו אחר ופשוט להפסיק לכאוב.. אז הסתכלתי על החדר שלי כדי לא לחשוב וזה עבד. והיה לי קל בלב. ואז חזרתי לבכות את הכאב, אבל גם צחקתי, בגלל האבסורד, והכאב היה אחר, בחרתי בו, רציתי לכאוב, בסדר, מותר לי, רציתי לחשוב ולחזור ולהיזכר בחרא הזה ולכאוב אותו, אבל זו היתה בחירה. ואני חושבת שאיפשהו שם, הכאב שלי ואני נהיינו יותר חברים.

המבוי סתום - התניה - דינמיקה של החמצה

את בתנועה, את עושה, את יושבת וכותבת, מסתמסת ונפגשת, עוד דראפט ועוד פגישה, פיצוח של סצנה ואיתו לילה נפלא, יש לך תכניות ואת רואה את העתיד אבל עמוק, עמוק איפה שאת לא רוצה ולא למדת להסתכל, יש תחושת זיוף, פחד, כמעט היסטריה, רוטטים. חברות שלך כבר עייפות מלשמוע, על הבחור והפרויקט, הפרויקט והבחור, ואת כבר מובכת מלדבר. האמת, שממש נמאס לשמוע את עצמך. תחושת הזיוף לא הולכת לשום מקום, רק נקברת עמוק תחת חיוכים, מילים וג'וינטים, שום דבר לא קורה עם הפרויקט והלילות הנפלאים משאירים אותך ריקה בבקרים. זה לא קשה לראות, ולא קל להודות אבל ממי, את מבועתת, ואת בלופ. 

המחשבה שאני צריכה להיות מישהי בשביל להיות משהו, וצריכה לעשות משהו בשביל להיות מישהי, שהיא משהו. המחשבה שכשאשיג אותו, אהיה שלמה, כשאראה לו את היופי… כשאראה לכולם! כמה מבריק התסריט שלי, שהוא אני, וכמה כייף איתי, כי כייף זה אני. אני צריכה זוגיות – אני בן אדם זוגי, אני צריכה ליצור – אני בן אדם יוצר, אני חברותית, אני אוהבת מגע, אני צריכה קודם להיות לבד כדי להיכנס לזוגיות בריאה, אני אעשה סרט קצר וככה אשיג תקציב לפיילוט. 

מחשבות וחוקים, קלישאות על סיפורים, על עצמי והחיים, ואיך צריך ואיך טוב, כל כך הרבה אנחנו יודעים, מלקטים אמונות ודעות לרב, יוצרים דפוסים ומגיעים למסקנות, אם אני אעשה ככה, אז יקרה ככה, אוספים ואוספים כדי שיהיה לנו ערימה, על מה לעמוד, כדי שנדע מי אנחנו טוב מאד. אבל זה פחד שלא נותן לנו להיות פשוט מי שאנחנו עכשיו בלי טענות ובלי דרישות. שניה לעצור ולחכות. איך אני שוב פעם כאן?! מתוסכלת והכל מרגיש על יד. הלחץ לדעת ולשלוט גומר אותי. אני לא שקטה בשום מקום, איכשהו תמיד לוחצת, וכל הזמן התחושה מכרסמת, שאני פוטנציאל לא ממומשת. 

 

אני רוצה להתערער- אז מה כן, מהי האמת?

האמת היא שאני יודעת ולא יודעת מי אני. האמת היא שאסור לי, לפחות כרגע, לסמוך על כלום. לא להאמין למחשבות שלי ולא לרגשות שלי, לא לסמוך על חברות ולא על היצירה, לא על בחור ולא על אווירה. לעזוב אחיזה, צניחה חופשית, וככה לגלות מה מטאפורות ומה אמיתית. יש לי בבטן רק איזו ידיעה – שהכל זה אחד והכל בתנועה ומאחר ואני גם יצור בעולם, אני חלק מכל זה, שכל הזמן זז, וקורה וקיים. אז תקועה אני לא, כי אין כזה דבר, וגם לא צריכה שום דבר כדי להמשיך לנוע, המנוע שלי עובד כל עוד אני חיה, אז כל התקיעות הזו בעצם, למעשה ובאמת, עם כל הכאב והקלישאות, היא רק בראש שלי הכבד, היא אשליה שקיימת כל עוד אני מאמינה בה. איזה חרא. וגם איזה מזל. אז האמת היא, שאם אלמד לעצור ולהתבונן וללמוד לזהות את עולם המחשבות ואת עולם המציאות, אז אוכל לאט לאט, לתת למכונית שאני, לנסוע בסקרנות ופליאה בחיים שהם הדרך. כרגע, אני כמו נהגת היסטרית שתקועה בווייז כי היא צריכה לדעת בדיוק איפה היא עכשיו ובדיוק לאן היא נוסעת אח"כ, ובדרך היא בעיקר דורסת, שוברת, נפצעת, פוצעת ולא רואה לעולם שהיא כבר שנים נוסעת במעגלים. ונגמרת הבטריה.

איזה דפוס דפוק - כאב

בפעם האחרונה שנפגשנו לקפה הוא אמר שהיה מוותר על 10 שנים מתוך ה11 שלנו. נעלבתי אבל גם צחקתי. לא בכוונה. וזה היה לי סימן שאני לא באמת מאמינה לו, אז הקשבתי מהלב. זה משהו שלמדתי באימון. לא להקשיב רק מהאוזניים וכשצוחקים זה סימן שלא לגמרי מאמינים. כשהקשבתי מהלב הרגשתי כמה הוא עדיין כואב וידעתי שהוא רצה לפגוע בי במה שאמר עכשיו. הוא ביקש ללכת הביתה ואמר שלא טוב שאנחנו נפגשים לקפה ידידותי. ליוויתי אותו לבית שלו, שהיה שלנו, ועצרתי לבכות מאד בפינת הרחוב הבאה. את הכאב שעוד שם. שלו. ואם שלו אז הוא גם שלי. 

הוא התקשר להתנצל ושאל אם אני עוד קרובה. אמרתי איפה אני ושאני בוכה ותוך חצי דקה הוא היה שם. "את בוכה, מה נראה לך, שאני לא אבוא?" צחקתי והתחבקנו ונזכרנו כמה אנחנו אוהבים לא משנה מה יקרה בינינו. הוא אמר שזה מה שהוא רצה. שאבכה. כדי שהוא ידע שעוד אכפת לי. יופי, קיבלת. איזה דפוס דפוק. 

על גבריאלה – ייסורים

אני מפחדת להיות מתנשאת. מפחדת לעמוד ברגליים יציבות ולומר את "האמת" – גם כי יש בי עוד משהו שמאמין שאין אמת אחת, והדברים מורכבים יותר, אבל יותר מזה, (אבל בתכלס אני כן מאמינה שיש אמת אחת ותמיד האמנתי בזה) אני עדיין מפחדת ולא בטוחה באיך להעביר את זה, כי ברגע שזה יוצא מהפה שלי, זה כבר הופך ל"דעתי", זה הופך למילים בעולם הדברים ואז שוב נכנסים ללופ הזה של דעות, תאוריות, דרכים להתמודד, ואני הולכת לאיבוד דרך רצון כנה לעזור, להראות, להטיב, לעורר ולשחרר אותו מהכבלים של הזהויות והסיפורים והאינטלקט והפסיכולוגיה, ודרך הרצון הפשוט להיות שם בשבילו, פשוט להקשיב, להנהן, לתת לו להוציא, להתערבב, להתבחבש, לעכל את הכאב, הפחד, הבושה, הכעס ובשורה תחתונה- הדרמה. 

אז מה אני עושה כשהפרטנר/ית שלי לא רוצים לראות? או פשוט לא מסכימים איתי. כמו עם דריאן הרבה פעמים, שאמרתי לו שהוא לא רואה והוא אמר לי- אין מה לראות, אני פשוט לא איתך במה שאת רואה ומרגישה. וכמו שגבריאלה אומר: "המילים שלך והאופן שאת אומרת אותן פוגעות בי. אני לא יכול להקשיב לך. אני יודע שאת מתכוונת לטוב ואת חברה טובה, אבל אנחנו פשוט לא מדברים את אותה שפה." השפה שלי פוגעת בו והשפה שלו נשמעת לי כמו התבחבשות אינטלקטואלית, מעייפת ולא מועילה על פמיניזם ופסיכולוגיה. ואני נזהרת כי אני מפחדת לפגוע בו, שיחשוב שאני מזלזלת בו ובכאב שלו, ומפחדת לאבד אותו, שלא ירצה לדבר איתי יותר או להיות חבר שלי. כאילו אם אני לא תומכת בדרמה שלו אין לי מקום בחוויה שלו. אני יודעת שזה לא נכון, והוא גם אומר לי עם המון אהבה שהוא לא מוותר עלי ולא מרחיק אותי, אבל שזה מאד מאד קשה לו. מאד. אז שהוא מבקש ממני בתקופה הזו לשים לב מאד. אבל אני לא לגמרי מצליחה, וככל שאני נזהרת הניסוחים שלי הופכים מסורבלים ולא מדויקים. ופוגעים יותר. ויופי, "אני לא באמת יכולה לפגוע בו, אף אחד לא יכול באמת לפגוע בנו" שם אני מרגישה שאני מצטטת אותך רותי, כי המשפט שמשלים את האמירה הזו הוא: "אנחנו אנרגית חיים נובעת, הכאב שאנחנו חווים נובע אך ורק מהאמונה שאנחנו חסרים, שיש לנו תנאים בעולם, שאם נהיה כך וכך אז נהיה ראויים לצעוד בעולם אהובים ושלמים ושאם אנחנו כך וכך אז אין לנו זכות או סיבה לחיות". 

ואת זה אני עוד מתקשה להגיד לאנשים מסוימים. בשבילו זה כמו להגיד לו: "הכאב שלך הוא באשמתך ובאחריותך" וזה מה שהוא לא מסוגל להכיל. נראה לי. אבל גם זה המקום שאני מרגישה שכחברה אני כן צריכה לבוא ולהגיד. הבעיה היא שזה ליטרלי אסון בשבילו לשמוע את זה ואין לי עדיין את המיומנות ללכת איתו דרך הטלטלה הזו, והוא גם לא נותן לי. אולי הוא אפילו מבין איפשהו שזה נכון אבל עדיין, הוא לא רוצה לראות. אז מה? להראות בכוח? להתעקש? נו נועה, את יודעת את התשובה. להישאר. להיות רגישה. לדבר על עצמך, לא עליו, מתוך עצמך, מתוך החוויה שלך. לא להטיף. לא לרצות להיות צודקת. הרי לעצמי אני כן מצליחה להגיד ולהרגיש שאני אנרגית חיים נובעת, לא תמיד לחיות את זה כמובן אבל כן יש לי את התחושה הזו של המלאות ללא תנאים וזה עוזר לי מאוד.

אדם ללא כבוד לזמן / עדי שפיגל - צער

אדם ללא כבוד לזמן ימצא תמיד סיבה לא לעשות את שהרגע ביקש. אדם ללא כבוד לזמן צריך לחשוש מהזיקנה מהעיניים העייפות מהראש שאומר סע אבל הדרך כבר קצרה. אדם ללא כבוד לזמן רגיל שלא לשמוע את צו הרגע את הקול הפנימי שמבקש. ואם ביקש בדיעבד שלא לחוש אשמה וחרטה לא נותר לו לחוש אלא צער. צער אילם ופשוט. די במחשבה על כל אותם החלומות שזנחת, די בזיכרון על כל הכמעטים שהיו והכמעטים שיהיו.

כולם רוצים להיות טובים, לקבל אסמכתא מאלוהים. קל לו לנוצרי הטוב, לחייל הנאמן, לזה שקל לו לציית. קל לו לזה שהקול הפנימי שלו צועק את החוק של אחרים, לזה שנותן לאחרים לדעת במקומו לאן הולכת הדרך. לאן יסע אדם ללא כבוד לזמן? נוצרי טוב הוא זה שהחרטה תמיד שרה באוזניו. מידה הגונה של חרטה יפה די בה בכדי למשמע את הפרא הפראי ביותר. החרטה כוללת בתוכה את הצער על שהיה, את ההכרה באני כמחולל, האשמה. הפחד מהעתיד לבוא, מהעונש, ולאלו שאינם מאמינים בעולם הבא די בדמיון גיהנום עלי אדמות. של עתיד שכולו צער על שהיה.

נוצרי טוב הוא זה שמתחרט, אבל בחרטה אין אהבה.

לאהוב דבר באמת פירושו לקבל אותו בפשטות, כמו שהוא, משום שהוא מה שהוא ולא משום שהוא יכל להיות משהו אחר.

על הדבש ועל השקר – להתערער

זה נראה טוב, זה מרגיש טוב, מבשלים ומקשקשים, שנינו אוהבים חריף, קלינג, עוד אסימון לטובתנו נפל. אחרי זה רואים סרט ועל השולחן חתיכות מלון שהוא חתך. הראש שלו על הירכיים שלי אז הוא מגיע יותר בקלות למלון והוא לוקח כל פעם אחד לו ואחד לי ולפעמים הוא לוקח אחד ואנחנו חולקים אותו בנשיקה. די לוהט בסה״כ. ואז אנחנו במיטה, מדברים ולאט לאט מתקלפים מבגדים והגנות, ומדברים עוד. על הימים שהיו מאז שנפגשנו לאחרונה, ועל איך חווינו אותם ועל אחרים ואחרות, אלה שהיו בחיים שלנו ואלה שעכשיו, מי יותר ומי פחות, והוא מדבר ומדבר, לו יש יותר, הרבה יותר, ואני מקשיבה, והכל אומר לי לקבל אותו, לאהוב, לעשות מקום, תראי איזה יופי, תראי איך אתם מחוברים, הוא יכול לדבר איתך על הכל ואנחנו עפים על זה, אבל זה כי את חושבת שאת מיוחדת, כי את מאמינה שאיתך זה אחרת, את תעזרי לו לפתור את הפלונטר הטלנובלי שהוא נכנס אליו, אתם תגדלו יד ביד אל תוך פוליאמוריה מעוררת השראה, ביחד תלמדו מה זה הדבר האמתי, והוא ממשיך לדבר ונוגע בי, ואני בו, אבל הכאב שלי ושל הנשים האחרות מחלחל אלי ומרחיק אותי. 

אני אומרת לו על לאורה שזה אכזרי מה שהוא עושה, ושהם משחקים משחק מאוד קשוח שיש לו השלכות עמוקות על הנפש, ואני מרגישה את הנפש שלי שיודעת מה זה להיות מטורפת על מישהו ולקבל כל חרא שהוא נותן לי כאילו זה שאריות של מסעדת יוקרה, והוא מסכים. הוא מבין בדיוק מה אני אומרת, הוא מאד מודע, גם הוא עושה סדנה להתפתחות עצמית ותודעתית והוא אוהב להקשיב לי ולתובנות שלי. הוא רואה ומוקסם ממני ומהחוכמה שלי. אני אומרת לו שאני מרגישה עצובה ומרוחקת, שהיה לי קצת יותר מידי הדיבור הזה ועם כמה שאני קול, זה משפיע עלי גם מעצמי וגם שאני מרגישה דרכו את כל הכאב שהיחסים שלו מביאים, לנשים שאתו ולו. גם את זה הוא מבין וגם מתנצל, זה היה יותר מידי. 

אני יודעת כבר שיש לי נטייה להשתמש בסקס ככלי להתקרבות, ואלוהים יודע שגם לו… וגם יודעת שהלילה הזה לא יגמר בלי סקס וגם אני רוצה, רוצה לאהוב אותו בלי תנאי וגם אוהבת, אולי באמת, ורוצה להתקרב וגם אנחנו באמת קרובים, או לא? וגם יודעת שלפעמים, גם כשלא רוצים, אז עושים, לא כדי לרצות את האחר, אלא כדי לגלות מה זה עושה לי, אז אנחנו משנים את הנושא ומקלילים קצת את האווירה ושוב מתקרבים ושוכבים. הוא מהר הולך לכל מיני פוזיציות, חשוב לו להספיק הכל, את כל כולי כמו את כל הנשים, ואני קוראת לו לבוא הנה, מיסיונרית, פייס טו פייס, בוא נראה אותך, ותראה אותי. אולי ככה נראה? יש שם מישהו, יש שם משהו, חיבור, זה גם אמיתי, אבל גם לא, ואיפה הגבול המזויין? שלי, שלו. מה בתמונות ומה אמיתי?

אנשים מתרגזים ממש כשאני אומרת שיש אמת אחת ולא, לא הכל זה בעיניים שלנו, מחוץ לעיניים שלנו מתרחשת מציאות כמו שהיא מתרחשת, ברור שיש אמת אחת. אבל מהר מאד אני נסחפת לשיחה הפילוסופית המרתקת על פרספקטיבות, אינטרפרטציות וחוויה אישית. אנחנו רוצים להבין את האמת ומיומנים בעיקר בחושים ובמחשבה, אבל האמת יכולה לדבר איתנו רק דרך ההיות ואת זה קשה לראות ולדבר. 

המשך יבוא…

הנני - להיות עם הידע באופן טוטאלי

חשבתי לכתוב את הספר בעילום שם וידעתי לא להקשיב לזה, כי ידעתי שזה פחד בתחפושת של צניעות, שהיא תחפושת של הקטנה עצמית, שהיא תחפושת של להיות תקוע לעצמך בתוך התחת. כמה פעמים דמיינתי את עצמי יושבת בתוכנית בוקר ומראיינים אותי על התסריט שלי שמעולם לא ראה אור ולכן יכולתי לפנטז עד מחר, כמה מתוחכם הוא וחכמה אני, כמה שכבות אני רואה ואיך אני מפרקת אותן דרך הדמויות והיחסים בקומפוזיציות מוקפדות וקשר גאוני עם הקהל, ועכשיו הספר הזה בא ומפרק הכל בלי שום תחכום. פשטות חודרת ובלתי מתפשרת. לומר "הנני" יכול להיות כל כך חושב-את-עצמו ומצד שני כל כך עדין. ועדיין זו אותה מילה. 

האם כל אחד שאומר הנני הוא אדם רוחני? אז הנני. כן מספיק טובה, לא מספיק טובה, כן יודעת, לא יודעת, זה כן היעוד שלי זה לא היעוד שלי, יאללה לכו הביתה, הנני. בסדר? ככה כמו שאני. עכשיו. ועכשיו. ועכשיו.  

הכל חדש לי. גם הבחור החדש. שהוא כבר גבר אבל יש לו ממש עיניים של ילד שובב. ואיך אף פעם לא נגמרים הפחדים אבל הם כן נהיים פחות מפחידים. 

כשתשאל אותי מה שלומי - הכל מראה

התנועה העדינה הזו של לחיות לאט. של לא להאמין לכלום. רק להרגיש בלי להאמין. בלי להיתפס. להפחית במילים. בכוונה. אפילו כששואלים "מה שלומך?". אל תשאל אותי. תרגיש אותי. אתה תדע. ואל תנסה גם לענות לעצמך. תסתפק בתשובה שקיבלת. היא הכי מדויקת שיש. אני אסמוך עליך שתרגיש נכון. אסמוך עליך שתרגיש אותי יותר טוב ממה שאני מרגישה את עצמי. גם אם תטעה. תטעה איתי. תטעה בשבילי. וכך נתאמן על להיות אחד. כל אחד. 

על ההפגנה - אנחנו אור אינסופי, אנרגיית חיים

אנחנו הולכים ליד, איפה שנוח, איפה שבטוח, נשארים ומתבצרים בדעתנו וחושבים שהצד השני הוא נפרד, בור, טיפש, אלים ומנותק מהמציאות, ומה אנחנו עושים? מפגינים נגד, אם זה בצעקות ושלטים ודעות דעות דעות, או במסיבה, שזו השפה שלנו, של הדור שלנו, של הברלין שלנו, עושים רעש דרך מוסיקה ובסים במקום מילים, לוקחים סמים ומשקפי שמש כדי לא לראות את המורכבות, את הצד השני. שוב, מתבצרים. שורה תחתונה, כמו תמיד- לא נפגשים. 

הפגנות כאלה, כמו כל הפגנה בסגנון שאנחנו מכירים משמרת את המצב הקיים, את הנפרדות. אנחנו והם. הבעיה החמורה יותר היא שאנחנו עובדים על עצמנו. חושבים שאנחנו מפיצים אהבה ואחדות, חושבים שאנחנו מזמינים אותם לחשוב כמונו, להצטרף אלינו, להיות איתנו, אבל אם אין מפגש אמיתי, אנחנו בעצם סתם מתנשאים עליהם. "הנה, תראו אותנו, כמה אנחנו חופשיים, יפים, אוהבים את החיים, אנחנו חיים את היופי ואתם את השנאה, הצטרפו אלינו אנשים בורים! עזבו אתכם משנאה וגזענות, אלה דברים של העבר, העולם השתנה, כולנו בני אדם, תראו איך אנחנו רוקדים ביחד, שחורים ולבנים, אירופאים ואפריקאים, טכנו, טראנס, רגאיי, תקשיבו לדיג'יי שאומר במיקרופון שזה זמן לאחד כוחות, להבין שאנחנו אחד. הצטרפו לאחד שהוא אנחנו. לא האחד שהוא אתם."

אני מבינה את זה. אני רואה ומסכימה עם זה ומרגישה צביעות בריאה, מיישרת ומחנכת כשאני רואה את עצמי רוקדת שם ברחוב, לא מגיעה בכלל ללוקיישן שבו אשכרה היו והפגינו ה AFD. שורה תחתונה, נהנתי מהמסיבה והרגשתי באמת שיש אנרגיה חזקה של חיים באוויר. של ביחד. של שינוי. אבל אולי אם זה כל כך נוח ונעים, זה סימן שאני בקומפרט זון. זה סימן שאני לא נפגשת. שאני נמנעת. שאני בהרגל. אם באתי להפגין, לעשות שינוי, להרבות טוב בעולם, אז נראה לי שפספסתי את הנקודה. 

שאלה: האם עצם האירוע כולו פספס את הנקודה? האם ברמה העמוקה ביותר, אין שום משמעות חיובית לאירוע שכזה? ש22 אלף איש יוצאים לרקוד ברחובות בשם שוויון, סבלנות ואהבה לאחר? האם זו רק קליפה? סתם משהו שהעיתונות הגרגרנית תוכל לכתוב עליו בעיתון? האם זו רק אוננות?

אולי אדיפוס הוא רק סיפור – התעוררות

זה הייעוד שלי, היא אומרת, ומתכוונת ללהיות אמא. היא כבר בת 40 וכל פעם שהתחילה לעשות משהו בקשר לזה איכשהו זה נתקע. כשאדיפוס שמע מה היעוד שלו הוא ברח ממנו וזה תפס אותו בסיבוב, וזו רודפת אחרי שלה בסיבובים ולא תופסת, ואני תוהה, והיא תוהה, מה היא מפספסת? 

הרי אם היא באמת מאמינה שיש דבר כזה ייעוד והוא קבוע ומוחלט, אז למה להילחץ, לרדוף ולאלץ? זה הרי יתפוס אותה בזמן המדויק, לא? ואם היא לא באמת מאמינה, אז על מי היא עובדת? ולמה? אולי כי אדיפוס הוא רק סיפור? בדיוק כמו הסיפור שלה? 

ובכלל, איזו מן חכמה זו כשהייעוד שלך זה "להיות אמא"? את בעל חיים ממין נקבה שחי 40 שנים, זה לא יעוד, זו ביולוגיה, אז למה לעשות עניין? הרי זה כל כך פשוט וטבעי, למה יש צורך לקשט את זה בשלל צבעי הצ'אקרות? 

היא אומרת למשל "להקשיב לקול הפנימי, לדייק במה שרוצים ולזמן את זה מהיקום בלב פתוח, ואז לשחרר ציפיות" אבל לי יש הרבה קולות שם בפנים, ומה שאני רוצה כבר התגלה פעמים רבות רק בתור מה שאני חושבת שאני רוצה, וגם לא נראה לי שיש ליקום אוזניים בשבילי, לא בקטע אישי, הוא ככה עם כולם. ואם להיות כנה, כשאני מזמינה משהו, אני כן מצפה לקבל, אפילו כשאני מספרת לעצמי שאני יותר גדולה מזה. אז מתוך רשימת המכולת של האמונות הרוחניות נראה לי שאני אלך עם "מה שקורה לך, זה מדויק עבורך" כי אני מעדיפה להאמין שהיקום יותר מדויק מסלט הקולות שלי. 

"ייעוד", "משאלת לב", קול פנימי", אמת נשמתית" למה זה כזה מוריד? הרי יש בזה ממש: כל אחד יודע להרגיש את ה"אמת" הזו בפנים, איך היא מלטפת או מדגדגת אותנו כשהיא נענית, ואיך היא מגרדת וצורבת כשהיא לא, אז למה בא לי לתת סטירה לחברה שלי כשהיא אומרת בחיוך "אני מרגישה שזה הייעוד שלי". 

אני כועסת כי היא מדברת בשפה שמדברת גם בתוכי אבל אני מפחדת ולא רוצה לדבר אותה. זו השפה הרוחנית הזו שעושה לי חום. וזה לא מסתדר לי, כי אני בן אדם רוחני, עם זה כבר השלמתי, אז למה אני לא משלימה עם השפה? ממה אני מפחדת? מה מרגיש שם מאולץ? מה אנחנו עוקפות? מעל מה אנחנו מדלגות? כבר אמרתי שהיא מטפלת אלטרנטיבית?

כששואלים אותי למה עזבתי – התבוננות

כששואלים אותי למה עזבתי שמתי לב שאני עונה מהר מדי: "הייתי עם בן זוג ותמיד ידענו שאנחנו רוצים לחיות גם במקום אחר, לחוות חיים אחרים, זה חשוב, ומעניין". בינתיים נפרדנו, ואני עוד פה. ואני נשארת. לא רוצה את ה מ ו ר כ ב ו ת. ומה אני עושה? עוזבת. לבועה אחרת, לחיים אחרים. פה יותר קל. פה זה לא בפרצוף שלי. זה לא ברחוב שלי. אבל זה בלב שלי. והם בישראל אומרים שלא קשה להם. אמא שלי לדוגמא ממש מאושרת לחיות בארץ מולדתה. היחידה. ישראל. בשלב מסוים לא מרגישים את הכאב כבר. "שעה מתל אביב". המשפט הזה. "מה שקורה שעה מתל אביב…" 

ואני בוכה פה. בוכה בוכה. ואחר כך ארגיש יותר טוב. בבית שלי המתוק על הקנאל באביב של ברלין. פעם היה פה גם ככה. ומישהו בכה על מה שקורה שעה מברלין. ונשאר בבית וכתב מילים. ו/או עזב. כל זמן שאני עוזבת כי אני חושבת שאני לא יכולה להישאר, אני לא באמת אפרד. 

הדרך החוצה - הבנה, ראיה, ידיעה – שלושה שהם מבולבלים

זה בסדר, אין מה לעשות, באופן פרדוקסלי, את האמת קשה לראות. עצרי. רק כשתעצרי רגע תוכלי להרגיש את התנועה של הכל. תני לה רגע לקחת אותך כדי שתלמדי את ההבדל בין התנועה שאת כופה ולבין התנועה שהיא את. תרגישי את המכונית, את כולך היא, נכון את על ההגה, ובמידה מסוימת האחריות היא עליך, אבל איזו אחריות? להגיע בזמן? לאן? ומתי? ומי אמר שככה? או אחרת? אולי. האחריות שלך היא להקשיב ולשמוע, ולהוליך אותנו ברגישות וערנות, ביחד עם הכביש, והכל מתקשר, שולח הכוונות, לפעמים בשקט, בעדינות. אני לוחצת על הברקס כדי להקשיב. לפעמים גם מרימה הנד-ברקס. ומחכה. עד שאני שומעת. מי מדברת? מה את אומרת ומאיפה את באה? כדי ללמוד להבדיל בין התנועות והרטטים, מה של ההיסטריה ומה של החיים. בהתחלה זה לוקח זמן וזה קשה, וזה בטח לא נגמר אף פעם, אבל ככל שמתאמנים זה משתפר, תחושת הלופ והחירפון מגיעים לעיתים רחוקות יותר, ויצירה ויחסים נעים להם, לפעמים זה נעים ולפעמים פחות, אבל מגלים מה הם באמת רק כשנותנים להם לקרות.



בתור לקיט קט- התמסרות

מלא זמן רצינו ללכת לשם. וכל פעם זה לא יצא. כבר לא זוכרת אם זה היה כשהיינו ביחד או לא. כאילו שבאמת היה הבדל… איזה שטויות.

אני הזמנתי אותו. כמובן. אמרתי לו שזו הזדמנות כי חבר אמר שיש מוסיקה טובה הלילה ויש לי שישי חופשי ושאין איש בעולם שאני מעדיפה ללכת לשם יותר מאשר איתו. מין זו הממלכה שלנו. רק שם אנחנו מצליחים להיות מלך ומלכה אחד בשביל השנייה.

לקראת ערב נהיה קצת מסורבל לקבוע, לא באתי מהבית והרכבות לא עבדו, הוא היה עם חברים ואמרתי לו שאבוא לקחת אותו עם אוטו, אבל אז גיליתי שהאשראי שלי לא עודכן באפליקציה ועד שהודעתי לו החברים כבר נסעו והוא פספס טרמפ הביתה. הרגשתי את רף חוסר הסבלנות שלו עולה. איך שוב אני קשה, מסבכת, איך שוב אנחנו לא עובדים ביחד.

התנצלתי על הסרבול, כי אני תמיד מתנצלת וכי באמת הייתי מסורבלת, כי הייתי בלחץ, כי התרגשתי ונורא רציתי שזה יקרה. כבר הרבה זמן נורא רציתי שזה יקרה. קבענו שנפגש כבר שם.

הגעתי לפניו באיזה 20 דקות, כי עד שהכל זז הוא היה צריך להגיע הביתה ברגל ולהחליף בגדים ולמצוא אוטו. בכניסה למועדון אני מוודאה עם השומרים שגם סטרייטים יכולים להיכנס כי יום שישי זה בעיקרון ערב גייז. נעמדתי בצד ומידי פעם החלפתי חיוכים עם השומרים. הייתי מאד חייכנית גם כי הייתי שמחה וגם כי הייתי מובכת שאני "מחכה". ממש עמדתי וחיכיתי. בקור. למה זה מביך…?

הוא הגיע. לבוש במעיל הקפטן שלו עם כל הגובה והגוף והשיער והפנים שלו והוא שמח לראות אותי. איזו הקלה. "הצלחנו בסוף". הוא אמר עם נשיפה שיש בה האשמה. חיבקתי אותו ונישקתי אותו ועטפתי אותו באנרגיה החיובית שלי. השומרים קבלו את פנינו בחיוך והצטרפנו לתור שבסופו קופה ושמירת חפצים. הוא הסתכל על האנשים סביבנו ואני אמרתי בטבעיות שזה ערב גייז אבל כולם מוזמנים. נפלו פניו. "מה?! למה לא אמרת לי?" הוא שאל. "מה זה משנה..?" עניתי. התור מתקדם די מהר וכל הוויב התחרבן. תכף תורנו להיכנס והוא בכלל לא רוצה להישאר. כל עולמו סוגר עליו.

אנחנו יוצאים החוצה. השומרים מסתכלים עלי בחמלה כאילו הם יודעים שהוא מעפן אבל מה לעשות, היא אוהבת אותו. הם באמת חמודים וזה לא מקובל לשומרים במועדונים פה. אנחנו הולכים מבואסים לכיוון האוטו שהוא בא איתו. עוד שניה אנחנו נכנסים אליו ומוותרים על הכל. הלב שלי דופק מזה חזק. אני מזה עצובה ולא יודעת מה לעשות או להגיד. אני מתה להיכנס איתו למועדון. אחרי הפינה הוא עוצר. 

"שניה. רגע. אני צריך רגע לעכל את כל ההתנהלות המעצבנת של הערב הזה. זה היה טו מאץ' ואני צריך להירגע רגע. זה בסדר, פשוט שום דבר לא קורה כמו שתכננתי ואני צריך להתרגל לזה שזה קורה אחרת. ידעת שזה ערב גייז?" "כן". "אז למה לא אמרת לי?" "כי לא חשבתי שזה משנה. ראיתי שם רק את שנינו. למי אכפת מי מסביב…?"

הוא שתק והסתכל עלי ונזכר כנראה שהוא אוהב אותי כי הוא חיבק אותי עם כל הזרועות שלו. עמדנו ככה רגע. הוא גבוה ממני בראש וצוואר. אני מרימה אליו ראש וצוואר, "בוא ניכנס דריאן. די. זה כבר קורה. אנחנו כאן. סוף סוף עשינו את זה. בוא."

חזרנו. השומרים שוב חייכו אלי כאילו הם יודעים הכל. בתור הסתכלתי עליו. "אתה בסדר?" "כן" וחיבק אותי עד ששילמנו בקופה והשארנו את רב הבגדים בשמירת חפצים.

על כיעור ויופי / אילה ארגמן לוי – תנועה

כיעור- להאמין שיש סדר נכון, שצורתו הנכונה מראה את עצמה כיופי, ואם זה לא בסדר/ בצורה/ בגודל/ במבנה הנכון ובמקום הנכון – זה מכוער. 

כיעור נובע מתמונה של ״פסל ומסכה״, 

מרעיון קפוא של המיינד, מהמצאה, ממחשבה,

שמאמינה שיש דרך אחת נכונה ואחרת לא נכונה שבה הדברים יופיעו,   

שככה זה יפה ואחרת זה מכוער, 

שככה זה טוב ואחרת זה סוג של מוטציה, טעות, משהו שמנסה להיות משהו אחר. 

תפיסת כיעור מהסוג הזה מובילה להרבה סבל,

כי המציאות עצמה היא תנועה בלתי פוסקת של השתנות,

כמו שרואים בברור בטבע,

בעונות השנה,

כמו עץ כמו פרח, 

לכולם מחזוריות מופלאה ואינהרנטית של השתנות ותנועה בלתי פוסקת

לא כמו למשל מודל היופי הנשי שיש לו דימוי אחיד ומאוד ברור של מה יפה ורצוי ומה לא, דימוי שמוביל לסבל, אי אהבה עצמית ואף שנאה של נשים לגופן ולעצמן, מתוך השוואה שלהן את עצמן למודל היופי הנשי.

מה שמוביל לצורך אובססיבי, ניסיון עצוב וכושל, לנסות להתאים את עצמן למודל הזה,

כשהכישלון ידוע מראש כי הרי כשהן תזדקנה, תשתננה, תלדנה… הגוף יתכלה, וישתנה אינסוף פעמים עד שישוב לאדמה ויתפרק ויתאחד עימה, 

בהתאם לחסד המופלא של כוחות הטבע שינצחו מאז ולתמיד. 

להיכנע לידע באופן טוטאלי – מרחב מוחלט של אהבה וחמלה

בכלל ככלל

כל גוף וגוף הוא פאר היצירה של הטבע של אלוהים,

מופע ייחודי שמשתנה בכל רגע ורגע,

ואין ולא ניתן לגרום לו להיות זהה לתמונה קפואה של איזה מודל מומצא כזה או אחר.

יש גם יופי שנובע מתוך הסכמה וחגיגה של לחיות את הטבע האמיתי שלנו ושל הבריאה כולה, 

במימד הזה אין באמת ולא יכול באמת להתקיים כיעור,  

יכול להתקיים סוג של עיוות, 

ותחושה של מאמץ ושל ניסיון גדול ובסיסי להתכחש לטבעה ויופיה של הנשמה וניסיון ליצור ״טבע״ ויופי חלופי   

ושהם כשלעצמם יחושו כסוג של צרימה ליופי שיודעת ומבקשת הנשמה

אך גם אז, 

ישנו המרחב המוחלט של האהבה והחמלה מתוכו אפשר לראות את היופי ואת אלוהים גם בלב העיוות עצמו.

אולי אי אפשר לדעת אלא רק לגלות- מסתורין

"אולי את עם כולם ככה, וזה לא אנחנו או אני שמיוחדים. את גם שחקנית, את מופיעה, ואני פשוט עוד אחד בקהל שנהנה להסתכל עליך." הבנתי על מה הוא מדבר, אני גם באמת אוהבת להופיע ויודעת שכייף להסתכל עלי, כי לי כייף, זה אמיתי, אבל אני גם יודעת איך זה כשאני מזייפת, ומופיעה כדי למכור, למכור את הקוליות שלי או החכמה, או הכישרון, את הישירות או הוולגריות, שעבדה מאד חזק בימי הילדות והתיכון, ואני לא יודעת איך, אבל זה הצליח, אנשים קנו את המופע שלי, ואני זרחתי מולם. מתי זה אמיתי ומתי זה הצגה? ואיך אני יכולה להבדיל ולמה לי בכלל להבדיל? 

אולי אי אפשר לדעת, אלא רק לגלות. ולגלות אפשר רק תוך כדי הזמן, תוך כדי עשייה, תוך כדי הליכה. עם הכל. גם איתו. או איתו. כשמבלים ביחד ואפילו לחוד, אבל ביחד, ועוברים דברים, גם לבד, כל אחד בחייו, אבל אז נפגשים ומשתפים, חולקים את החיים, ודרך הכל מגלים. כי הרי אני לא באמת תמיד זורחת, לפעמים אני פוחדת וכועסת ועצובה, אז מה קורה אז? איך זה נראה ומה זה עושה לך? ומה זה עושה לי מה שזה עושה לך? ובחזרה אליך. 

האם אני באמת מתאהבת ככה בקלות או שאלה רק הזדמנויות לזרוח? ומה זה אומר עלי? ועליו? או עליו? ועל אהבה? אי אפשר לדעת. רק לגלות.

שלום לך פנטזיה - מחשבות יוצרות מציאות

לא פלא שכל הזמן מגיעים אלי בחורים. אני מגרש אימונים פתוח. בואו, תתפרצו לדלת פתוחה. ברינג איט און, נכנסים ומתערבבים, לאט, מהר, עם הצהרות, בלי הצהרות, עם צורה, בלי צורה, פחדים, בהירות, זוגיות, חברות, ניצול, בלבול, אני בפנים, מכירה כבר את הפנטזיה, מזהה אותה מקילומטרים ואומרת לה בואי, אני רואה אותך, בואי, (כאילו שהיא שואלת אותי…) בואי נראה אותך, ספרי לי, איך זה נראה? עם ילדים? אה, וואו, מקסים, עושים קאמפינג בבאניאס? וואו, גם מטיילים בעולם? נהדר, ואיך הקריירה? מסתדרת עם הכל, הוא תומך בך ואת בו, הוא גם מסתדר עם כל החברים שלך, ואתם זורמים, גם מוכנים לחיות בקהילות וכל מיני כאלה, מנסים, חווים, כן, עם הילדים, הם עוד קטנים אז זה קל, והסקס, מדהים, לומדים אחד את השניה וגדלים, נפגשים באמת כל פעם יותר, נושמים ביחד ומסתכלים בעיניים, מתקרבים, לפעמים זה אורך גם שעות, לא חייבים לגמור, אבל גומרים, ויש ספייס, כל אחד גם עם החיים שלו, והרבה טבע, אבל גם עיר, כן? מה עוד? לא אכפת לו שיש לך שיער לבן, הוא אוהב את זה, וכשילדת ונראית כמו תחת הוא הסתכל עליך בהערצה, וליטף לך את הראש המזיע, וחייכת אליו, והוא אליך, ואיזה אושר, לא האמנת שזה באמת יכול להיות ככה…

זהו? סיימת או שיש עוד? 

כן, יש עוד, עם הזמן אתם נפתחים גם לאנשים אחרים, לומדים שלאהבה באמת אין גבול וצורה ולומדים לאהוב גם אחרים, בתוך האהבה שלכם, וכל חווית החיים מתעצמת, כי אתם מאפשרים הכל, ומתאמנים, וכואבים ורואים, ויוצאים חדשים. אוקי. 

זהו? 

נראה לי שכן בינתיים. 

אוקי. 

ועכשיו מה? מה? בשביל מה זה היה כל זה? 

סתם, להוציא. לראות.  

זה המיינד או הנשמה? 

המיינד. 

איך את יודעת? 

כי זה תמונה. 

אז מה? 

אז זה מרגיש כמו סרט. 

אז מה? סרטים זה לא מהחיים? 

זה כן, אבל לא שלי. 

אז מה כן מהחיים שלך? 

לא יודעת, זה עוד לא קרה. עכשיו החיים שלי הם ככה. כמו שהם. 

אז מה זה בכל זאת כל התמונה הזו? הרי זה לא רק מיינד. תני לעצמך קצת יותר קרדיט. זה השראה? 

כן. 

השראה למה? 

לביחדנס. 

ומה זה השראה? 

זה משהו שמעורר בי משהו ליצור בעצמי. 

ואיך תצרי בעצמך? 

אני אחיה ואפגוש ואצור עם מה שיבוא את מה שיווצר.

וואט אבר ד'אט מינז - הכל אחד

פעם אמרתי לדריאן שאני לא מבינה פיסיקה אבל אני מרגישה שאני יודעת אותה. הוא צחק. איתי אבל בעיקר עלי. אז הרגשתי קטנה וקצת מטומטמת כי אני לא יודעת להסביר את מה שאני מרגישה ומדברת כמו איזה הזויה.

אין לי איך ולא צריך להסביר. ברור שאני יודעת פיסיקה. אני פיסיקה. אני חלק מהכל. ופיסיקה זה הכל, כל מה שיש ואני יש אותי. אני פיסיקה, אני ביולוגיה, אני כימיה ואולי גם אסטרונומיה. אבק כוכבים וכל זה, קארל סגן אמר. אני אהבה ובושה ויצירה ומוסיקה וחיים. לא כי אני משהו מיוחד, אלא כי אם הכל מחובר אז הכל בהכל! זה מסתורי וענק מידי בשביל להבין ואני יצור מוגבל במיוחד כשזה מגיע לשכל שלי. יש דברים שאני לא קולטת, אבל זה לא עושה אותי פחות פיסיקה. אבל אם הכל מחובר אז נכנסים לפלונטר, כי איפה הגבול? אם הכל אחד אז מי אני ואיך לא אלך לאיבוד? אז הקבצן והפרה והאנס וזאת עם הפרעות האכילה וההיפי הפתאטי והאקסית שלא יוצאת מזה ודוד שלי הגזען שחושב שהוא נאור והבוס שלי החרמן שחושב שהוא פמיניסט והחברה שלי, שרק מרחמת על עצמה ולא רואה שזה בחירה שלה שהחיים שלה בתחת ואם אני אחד עם הכל איך אציל אותם ואיך אפגע בהם ואיך אבוז ואיך אתנשא ואיך אתרחק  ואיך אכיל את כל הכאב וחוסר הצדק והרוע, שהוא חלילה לא אני ואיך ארחם על עצמי שאני כל כך קטנה יחסית להכל ואיך אקח אחריות על הכל ואיך אתחמק ממנה…? 

ואם כל אחד הוא גם אני, אז איך זה שאנחנו כל כך שונים וכוסאומו על זה, וזה לא שלי וזה לא ענייני ואני צריכה ספייס ושיכבדו אותי ואת הצרכים שלי והרצונות שלי ושלא ידחפו לי לחיים ולצלחת. אבל אם הכל אחד והכל מחובר אז זו מלחמת שווא, אין סיכוי להתנתק ואין דבר כזה ספייס וגם אם זרקת את כל הדברים שלי מהדירה והחלפת תאורה ומטבח ועשית טקס טיהור עם מרווה, אתה לא יכול להוציא אותי מהחיים שלך כי אתה ואני והחיים זה אחד, אז עדיף שתקבל את זה שאני חלק ממך ואתה חלק ממני ואולי לעד וזה בסדר כי על כל חומה שתיצור תחזק את האשליה שאתה נפרד ותתרחק עוד צעד מהמציאות שהיא ואתה כמו הכל – פיסיקה. והנה עוד פעם אוקסימורון. אז אפשר להתרחק מהמציאות?

באמת שזה מפליפ אותי. אני יודעת שאם יש סתירה היא רק אצלי בראש, כי הטבע לא ״טועה״. אם הכל אחד ועדיין אני יש אותי ולא יכול להיות שאין אותי, כי כל עוד אני חיה יש אותי, וואט אבר ט׳אט מינז, אז שני אלה מתקיימים בו זמנית בתוך האחד שהוא האחד, כמו שכל פתית שלג מזוין יש לו צורה משלו והוא נופל בזמן אחר במקום אחר ועדיין הם כולם מים. בואו נפנים את זה כבר, שאנחנו לא יכולים להסביר או לתפוס את זה, אבל זה לא הופך את זה ללא נכון.

את ישנה בעמידה – ערעור

אני חושבת שאני מבינה. חושבת שאני על זה. רואה את השיפור. רואה את השינוי. ואז אני פוגשת אותך ומספרת לך ואני שומעת על הקול שלי שאני על יד. זה אפילו לא על יד. זה מעל. כמו מרפרפת מעל המים. נוגעת לא נוגעת. מספרת לך, מעדכנת. 

היו לי שבועיים טובים. אני מרגישה אחרת. אבל גם הרגשתי על יד. כל הזמן. גם עישנתי. יותר מבדרך כלל. והייתי המון עם אנשים. ולא עבדתי מספיק. "את ישנה בעמידה" שמעתי אותי אומרת לי ובעצם זו היית את שאמרה לי את זה בראש. 

מפחיד אותי שאני מתיישרת רק איתך. זה גורם לי להרגיש שאני צריכה אותך. שאני תלויה בך. וקשה לי טו אוון to own את האמת כמו שאת אווניג איט. עדיין קשה לי בכלל לקרוא לזה אמת. אני מפחדת שאני מצטטת אותך כמו תוכי, בלי להבין עד הסוף מה אני אומרת. אני מפחדת להיכנס לשיחות עם אנשים כמו עם גבריאלה שבהן אני מראה להם משהו, אמת, או בלבול ישן, ואז אני לא באמת יודעת להוליך את זה עד הסוף. אז אני מתקפלת. וחוזרת ל"מי אני שאטען לאמת". 

אני מבולבלת ועצובה. אני מבולבלת ועצובה גם מזה שאת ככה מטלטלת אותי. היתה לי הרגשה כל כך טובה על ההפגנה, על הסופ״ש עם יניב, אפילו שאני יודעת שיש בנו מרחק, שזה "כייף" אבל אז מה, הרגשתי שאני נוכחת ומסכימה להיות איפה שאני, לחיות את מה שיש, הרגשתי טוב עם השיחות שבהן סוף סוף באמת נפגשתי עם גבריאלה, אחרי שבועות של תקשורת שבורה ומפוחדת, לפחות הכל יצא. או לפחות הוא הוציא הכל. או לפחות ככה הוא אמר או נדמה לי. אני לא הוצאתי הכל, כי אני לא בדיוק יודעת מה להוציא. וגם מזה נמאס לי. בא לי לשתוק שוב. להרבה זמן. וגם לא. בא לי להגיד להם. לכולם. ליניב שהוא פוחד לגעת ולגבריאלה שהוא תקוע בדעות, ולעצמי שאני רכיכה. רכיכה שמחה. זורמת. רגישה. אוהבת. בא לי להגיד ליניב שאין לנו סיכוי להיפגש כי את העומקים הריגשיים שאני מגיעה אליהם, הוא אפילו לא יכול לראות כי הוא שוכב על מזרון ומסתכל למטה עם שנורקל. וזה גורם לי להתגעגע לדריאן. שכמה עמוק הגענו. וכמה עמוק הוא מרגיש.

ועד שדברתי איתך, הייתי בסדר.

ילד מרגיז- אחריות

קשה להפריד בין האהבה שלי אליך ובין הזיכרון של האהבה שלי אליך. תמונות מ2017 מעוררות גועל, תמונות מ2016 מעוררות רכות. געגוע, יש בי ערגה, כמה מעט געגועים יש לי אליך ואלינו אבל כמה גדולים הם, עסיסיים, רכים, וכמה רחוקים, מכוסים שכבות של "לא", שכבות של כאבים ואכזבות ושקרים עצמיים ותמונות כוזבות וקנאה קנאה קנאה ורצון וניפוצו ותקווה וניפוצה. לא רוצה אותך עכשיו, כועסת עליך, כואבת אותך, את הזיכרונות שלך, מסתכלת על תמונות שלך, אתה נראה לי אידיוט, לא קשור, לא קשור אלי, לא מסתדר לי לאהוב אותך, לא מסתדר לי שאהבתי אותך, לא מסתדר לי שאני אוהבת אותך, ועדיין אתה נוכח בי, זה אתה? או זיכרון שלך? זה בטח לא אתה. אתה לא פה. לא בפיסי, לא בטווח ראיה, ועדיין שירים שלך ושלנו קופצים עלי כמו הזמנות לא לשחרר, לא לשכוח, וגם בפנים יש עוד קול שאומר שזה לא נגמר ואז קול אחר שאומר שזה נגמר וזה בכלל מעולם לא היה, אבל אני לא מאמינה. זה היה. הלב רוצה שקט עכשיו, להתאבל עליך כי אתה תכלס, מעפן, ולמי יש כוח אליך ילד מרגיז. מחשבות עליך מעוררות בי גועל וזה גועל שלי. המחשבה: איך נתת לו להתנהג אליך ככה? בחוסר כבוד. איך נשארת שם בשם האהבה? איך שיקרת לעצמך שחשבת שאת קול? איך בלבלת את עצמך ואותו, איך התבלבלת כל כך?! 

התבלבלתי. ראיתי תמונה. לא. ראיתי את האמת. ראיתי את שתיהן ובחרתי. בחרתי באמת שהרגשתי בפנים. בחרתי במה שצווה עלי- להישאר. להישאר ולנסות. להישאר ולהראות. להתעקש. להתמסר. עד שדי. ועלי לסלוח. ואני סולחת. לעצמי וגם לו. אבל גם כואב לי. כואב לי בגללו. כואב לי בשבילו. כואב לי כי זה עוד בי. הוא. או זיכרון או מה שזה לא יהיה. 

אני לא צריכה אותו כדי לאהוב אותו, ולא צריכה שהוא יהיה שלי. לא רוצה אותו עכשיו. לא ככה ואין אחרת ומה יביא העתיד אין לדעת ואין דרך לעשות מניפולציות אלא רק לחיות את מה שיש עכשיו עם ההפכפכות והבלבלת והכאב והגעגוע והגועל והגועל ואז לסלוח ולזכור שהבחירה מאד מוגבלת שלא לומר- היא לגמרי אשליה. אני עושה מה שמצווה עלי ולפני שאני שומעת או אם אני עוד לא יודעת, אני מחכה, מבולבלת.

אנשים שהם פלא – ענווה

לא יודעת מאיפה אתה בא. לא יודעת לאן תיקח אותי. אני מרגישה אותך בבטן וישר דומעת. כשאתה עובר בתוכי אני יודעת ובקושי יכולה לעשות שום דבר אחר. זה נדיר שאני מרשה לך להישאר כי זה עוצמתי מידיי. ישר מתחילה לחפש סיבות למה באת ומה עליי לעשות איתך. באנגלית קוראים לזה אוברוולמד. אולי בגלל זה אני דומעת, כי אי אפשר להכיל אז זה נשפך החוצה. זה גדול ממני.

ממה אני מפחדת? או שזה לא פחד? אני מתיישבת כדי להרגיש את הגוף. הוא מספר יפה מה קורה. מה זה? אהבה? למה? לפרויקט? לסיפור האינטואיטיבי? לעצמי? לאנשים שעזרו לי שאפגוש הערב במסיבת פתיחה? לחיים עצמם? לדרך? אני כל כך רגילה לפחד אבל הפחד מתגמד לעומת ההתרגשות שאני חשה כשאני חושבת על מה יהיה. אני גם פוחדת לדפוק את זה אבל מיד מהר יודעת שאני לא יכולה. מה שאתה, אני לא המצאתי ואני לא יכולה לקלקל. אבל נתתי לך צורה ואולי אני מרגישה ככה היום כי היום זה ה"דדליין". היום אתה יוצא מהידיים שלי. הלוואי שכך יהיה. הלוואי שתעוף ותתפזר ויתפסו אותך מליוני ידיים וישחקו איתך וישחקו בך ותשחק בהם ותשחקו ביחד. הלוואי וכולם יתערבבו בך, יפגשו ויתרגשו ויזכרו שהם ביחד. הלוואי שתמשיך לחבר אותי לאנשים שהם פלא והלוואי שאמשיך להקשיב לך דרך עצמי. בהצלחה ילד שלי.

חמש איכויות בסיסיות שנדרשות כדי לחיות את האמת

  1. לרצות לראות, (אולי אפילו למאוס במצב הקיים), לרצות לגעת ולחיות את החיים במלואם, עם הכול. לרצות את זה!
  1. לדעת מבפנים, גם אם לא מאמינים לגמרי ושוכחים, לדעת – שהכול זה אחד והכל בתנועה ואני חלק מזה ולכן אני לעולם לא באמת נפרדת ולא באמת חסרה. כל פעם שאני מרגישה נפרדת או חסרה זו תחושה, זה במחשבות.
  1. לזכור, שכל מפגש (עם אדם, פרויקט, עצמי וכו׳) בא להזכיר לי את הטבע האמתי שלי – אם זה דרך תחושת כאב ואי נוחות אז להראות לי איפה אני עדיין מבולבלת וחושבת שאני חסרה או צריכה, ואם זה דרך תחושת מלאות ואהבה אז להזכיר לי איך זה מרגיש כשזה אמתי ונובע. וככה אני לומדת רגישות אינטואיטיבית: איך זה מרגיש, ככה וככה. ומכאן לדעת שאין טעויות – כי אם שוב "בחרתי" בדרך הכאב כנראה שיש שם עוד בלבול שאני צריכה להתעורר ממנו, אז אני רוצה לעבור דרכו דוך, שוב, כדי להיזכר שוב. ושוב ושוב ושוב, עד שהבלבול הזה באמת נגמר ואפשר לעבור הלאה.
  1. להפנים שאני לא יכולה להיות במקום שאני לא. לא רגשית ולא פיסית. אז להיות רכה עם עצמי גם אם אני מרגישה שאני במקום שאני כבר לא "אמורה" להיות בו. אם אני פה, אז אני עוד פה. אני, וכל אחד, יכול להיות רק איפה שהוא נמצא כרגע. אז לתת לכל רגע את הכבוד והמקום הראוי לו, גם אם הוא מרגיז, ולהיות אחד אתו. וכשאני אחד אתו, אני נותנת לו לערבב אותי ואז יכולה להתבונן מה קורה לי, מה אני מרגישה ומה אני עושה ולהתעורר עוד קצת. אולי זה באמת זמן כבר ללכת מפה ולעבור הלאה, אבל עד שאני לא בהלאה, אני פה. לא להחליט מראש. כי אז אי אפשר להיות באמת, וכשזה בא מהראש, הבלבול יתפוס אותי בפינה אחרת וברוכה השבה ללופ. גם בסדר, כשאנחנו יותר מידי זמן בלופ משהו בסוף מחזיר אותנו לתנועה. או שנקלוט לבד או שנעשה תאונה או שהוויז יגמור לנו את הבטרייה. או משהו.
  1. לא להעדיף שום דבר על שום דבר, להגיד כן למה שבא מבפנים ומבחוץ ולתת להכול להתערבב בי ולהשפיע עלי עד הסוף תוך כדי שאני זוכרת את כל הנקודות הקודמות ובעיקר את נקודה מספר 2. אין דרכי קיצור. ואז פעם הבאה שאני אבחר בדרך הנביעה ולא בדרך הכאב זה לא יהיה כי אני מפחדת מהכאב, אלא כי זה פשוט לא ידבר אלי יותר.

TO OWN IT - שאלות מראות ומזכירות

אני בוכה כי כמה מעט אמיתי. כמה נדיר מפגש אמיתי. כמה היית עצובה כשדיברת עלינו, על הדור שלי, על החבר'ה שלי, עליי. כמה מעט אנשים יודעים לחיות מפגש אמיתי. שלא לדבר על להזמין אליו. ומאבדים זמן וחיים.

אני מבולבלת. ונמאס לי מזה. כמה קל לי להתערער. לבכות שעות. מה זה?? יש לי כ״כ הרבה דברים לעשות עם הסיפור האינטואיטיבי ואני שקועה בזה. זה הכל חלק מהכל, אני אומרת לעצמי. ואז גם אומרת: את ישנה בעמידה. אוון יור שיט נועה, בכל מפגש, בכל מגע, עם כל אדם וכל דבר. 

ככה הייתי פעם, באה, אומרת, לוקחת, נשארת, עוזבת, מתחברת, והואשמתי פעמים רבות בחוסר רגישות. עכשיו אני לומדת להיות ככה אבל גם רגישה, וגבולותיה של הרגישות נושקים ומתערבבים לי עם צניעות, חוסר ביטחון, קבלה, פשרנות. וזה מבלבל אותי. לא יודעת, באמת שאני לא יודעת כבר היום. השיחה שלנו העיפה אותי לגמרי. רק בא לי לבכות. ואני לא בטוחה למה. 

אולי שוב הכל נשבר לי. שוב חשבתי שאני איפשהו ואז את באה ומראה לי שאני לא. שטויות. אני גם כן. אני גם כן איפה שאני חושבת שאני. גם כן. וגם יש לי עוד הרבה בלבולים. אין לי כח לזה יותר. לכל זה. אבל מה אפשר לעשות. זה מה שיש. אני יכולה להיות רק איפה שאני. והאנשים בחיי והיחסים שלי איתם משקפים לי טוב מאד איפה אני. 

התשובה להכל היא מאד פשוטה – להיות נוכחת איפה שאני.  טו און איט לא אומר תמיד לדעת מה להגיד או מה לעשות. זה רק אומר להיות אחד עם מה שקורה. ולהיות אמיצה בדיוק מספיק בשביל לאפשר למה שקורה לעבור דרכי וגם לאפשר לו לצאת החוצה בצורת מילים או מעשים.