בהשראת הפודקאסט – ״מה שבאמת״ / נועה גולן

הקשבתי לפודקאסט של חצי שעה של אדם שחי בקייב.
7 ימים בקייב.
לא עיתונאי, לא חייל, לא שגריר.
אדם בעולם, מספר, משתף.
לא מדווח. לא מאשים. לא מתנצל. לא מסביר.
אדם בעולם.
כמו עוד 7.753 ביליון אדם בעולם.
ואולי עד שאני מפרסמת את הטקסט הזה ואתם וקוראים אותו, כבר אין אותו.
אין-אדם בעולם.

לאורך 7 ימים כשמיום ליום המלחמה מתקרבת ואפשר להרגיש את עוצמתה מחלחלת כמו מים בין הסדקים, אל העצמות ואל התודעה, מבחוץ ובפנים, ואין באמת הבדל בין השניים.

״התלבטנו אם לברוח או להישאר״ הוא אומר, ״אבל החלטנו להישאר כי ההורים של אשתי מבוגרים. הם לא יוכלו להסתדר לבד במלחמה ואם יהיה כיבוש רוסי, אז לפחות נהיה בו ביחד. אם היו לנו ילדים קטנים אולי היינו מקבלים החלטה אחרת״.

לא יכולתי שלא לחשוב ״מה אני הייתי עושה?״
השכל הולך לכל מיני אפשרויות ושכלולים אבל בפועל כל מה שהרגשתי זה, כמה אני רוצה להיות קרובה למישהו ככה. שיהיה בשביל מי להישאר, או בשביל מי לברוח. או בשביל מי לעמוד בתור ללחם. בזמן הזה בגבולות המדינות השכנות אנשים מתנדבים, אוספים אוכל, בגדים חמים, עגלות לתינוקות, מסיעים, מבשלים, ממיינים. הם עושים את זה בשביל מי שהם בכלל לא מכירים. ככה קל זה להיות קרוב.

האיש הזה לא רצה למות. הוא לא רצה מלחמה ולא רוצה כיבוש. אבל נדמה לי שהוא גם לא פחד מהם מספיק בשביל שהם ינהלו לו את החיים. משהו אחר מנהל אותו. משהו שהוא כל כך יפה שהלב נמס ונשבר בו זמנית.