מתוך הכתבה המקורית: אלפי חרדים נדחקו בבתי הכנסת ביום כיפור, רבים מהם ללא מסכות. בעתיד הם יספרו בגבורה שנאחזו במסורת בזמן המגפה, אך בינתיים הם מעצימים את הפירוד בעם.

במבט WHAT REALLY IS:

אני קוראת את הכתבה וכל משפט מעמיק בי את תחושת הפילוג והייאוש. לא מהחרדים, לא ממכחישי קורונה, וגם לא מאלה שבאים להצביע על מה שנראה להם כעוול שמתרחש. הייאוש שלי הוא מהאחיזה הבלתי מתפשרת בדעות. תלי תלים של דעות על דעות – היסטוריות, דתיות, אידיאולוגיות, וגם (ואולי במיוחד) כאלה שתופסות מעצמן נאורות, מתחשבות, עדכניות ונראות לעצמן שקופות. 

איך לדבר? עם מי? עם איזו שכבה של רעיון שמכסה על משהו אמיתי?
מה להגיד בכלל? ולמי?

הכי קל, כשקוראים כתבה כזו, היא לחפש את הפינה שדרכה אני ברגע הזה מסתכלת, להזדהות איתה (בין אם אני בצד של המדווח על האירועים או בצד של המדווחים). להתבצר שם, ואז – כל מה שנשאר זה להתווכח, להתחפר עוד ועוד בדעה שאינה אמיתית. הפילוג מעמיק, מפגש אמיתי לא מתרחש, וכולנו מפסידים. ממש מפסידים את הלמידה שיכולה לקרות, כשנקשיב באמת, למה שמתבקש להתגלות.

וכך קורה רוב הזמן. 

תומאס קון בספרו ״המבנה של מהפכות מדעיות״ מתאר מושג שמאז שקראתי אותו נצרב בי – אינקומנזורביליות. מילה ארוכה ומסובכת שמתארת את אי היכולת של תיאוריות מדעיות שהן חלק מפרדיגמות (תפיסות עולם)  שונות לתקשר ביניהן. בין פרדיגמות שונות אין הסכמה על הנחות היסוד הבסיסיות, הפרימורדיאליות, על הדברים הכי בסיסיים- כמו מהם החיים ומקומנו בתוכם. ואם אין ראייה דומה שם – אין יכולת להשוות, לנהל דו שיח ודיון מפרה על תיאוריות או רעיונות חדשים שעולים בתוך פרדיגמות שונות.

הפסקתי לקרוא ולראות חדשות לפני הרבה מאד שנים. מתוך ההבנה הזו. מתוך הייאוש הזה.

היום, בזכות האימון, בזכות הבקשה לראות מה שבאמת ישנו, אני קוראת שוב, מתעניינת, מרגישה את מה שעולה בי. ולא רוצה לעצור איפה שהייתי רגילה לעצור. 

אז אם אני זוכרת שאנחנו אחד, מהו בעצם ריבוי דעות?

האם הוא לא תוצר של אמונה מסוימת, האם הוא לא ביטוי של מחשבה שאומרת שהחיים מורכבים, מסוכנים ומפחידים, ואני, שהנני חסרה מטבעי, צריכה לדעת איך להתנהל בהם? מכאן אני יוצרת תפיסות עולם, רעיונות, דתות – שמנחות את ההתנהגות שלי ומבטיחות לי להישאר בצד הבטוח והטוב של החיים. אלה למעשה מבנים תודעתיים של שליטה ושל התניה. 

ומה אם אזכור שאני אור, מלא, שופע, שדבר לא יכול להרע לו? 
האם עוד אזדקק לדעות ולתפיסות עולם שיתווכו לי את המציאות?

להתערער–

אין כמו הקורונה כדי לערער אותנו. מכל צורה של חשיבה.  זו אולי התקופה הכי מסובכת ומורכבת מבחינת היכולת שלנו לזהות אמת ולדבוק בנרטיב מסוים.

לא כולנו מבינים את זה, ולכן מתעקשים להחזיק בנרטיבים שקורסים או בנרטיבי נגד, שרק מעצימים את מה שאנחנו מבקשים להרחיק מעלינו.

להתערער פירושו ללכת לגמרי הפוך ממה שהמיינד מציע לנו.

הוא דורש שליטה.
הוא חותר לודאות.

הוא נשען על המצאות ודמיונות כדי להצדיק נרטיב מסוים. אבל תמיד מאחורי הראש מקרקר הספק. אנחנו יודעים שהמצאנו את זה. אנחנו יודעים שהאמת היא פשוטה.

להתערער פירושו להפסיק לאחוז בדעות שלי. לרגע אחד. באמת להסכים לא לדעת. באמת להגיד – אולי טעיתי. אולי לא הבנתי כלום. ואז – לא לרוץ מיד לבנות השקפת עולם חדשה. להישאר שם. המיינד ינסה בכל הטריקים שבבעלותו להוציא אותנו משם. הוא יגיד שזה מסוכן. הוא יגיד שזה לא אחראי. הוא יגיד שיצחקו עלי, או גרוע מזה, דברים רעים מאד יקרו לי. אבל אם נעבור את מסך העשן הזה ונישאר,פשוט נישאר, נתחיל לראות משהו שתמיד היה שם. תמיד שם. אבל זה ייראה חדש, פשוט כי זה כל כך שונה ממה שאנחנו רגילים לראות ולהבין.

אם אסכים להתערער ולא לדעת, אולי אמצא את עצמי מתפללת בתוך בית כנסת דחוס. אולי אחווה נשגבות שמיימית, אולי גם אידבק ואדביק אנשים במחלה שלחלק מהאנשים היא מסוכנת. 

אולי אפגוש אדם, בלב פתוח ואוהב, ואגיד לו – אתה יודע, זה שאתם מתפללים יחד בהמוניכם, מפחיד אותי. אולי , בזכות זה שבאמתי פתוחה ואוהבת, הוא ישמע אותי. ואולי מסך הדעות שלו לא לא יאפשר לדברים שלי לגעת בו.

אני לא יודעת איך אנהג ואתנהג.
אני לא צריכה לדעת.

אני רק יכולה להיות קשובה לכוח החיים שנותן חיים לי ולכל ולהיות עדה לאיך הוא נע דרכי.

זה לא אומר שאפסיק לתכנן.
זה לא אומר שהאינטלקט שלי יאבד את תפקידו.

הוא פשוט יחזור לתפקידו המקורי, לשרת, את היופי והחסד של החיים.