אשמה

במובן הישן:

עשיתי משהו או אני חלק ממשהו שמראה שאני לא בסדר- אני לא אדם טוב, אי אפשר לסמוך עלי, אני מזיקה ולא מביאה ברכה, אולי שאני פגומה או לקויה בדרך כלשהי. בדרך כלל אנחנו מאמינים, שאם אני אשמה ולא הלכתי בשביל הנכון ולא הייתי כפי שצריך (ועל פי האמונה יש “איך שצריך”)- אני אשלם מחיר או מגיע לי לקבל עונש. בדרך כלל ישנה גם תקווה סמויה, שאם אכיר באשמה אוכל לתקן את דרכי ולחזור למוטב (בהנחה שיש דבר כזה) ולהיות שוב ראויה לאהבה, להערכה, ללהיות שייכת.

המציאות שנוצרת מהבנה של אשמה בדרך הזו, היא של פחד תמידי מסטייה מדרך הישר, לקיחת הדרך הרעה ומקבלת עונש. חיים שכאלה מחלישים את האדם ועם הזמן, הוא מאמין שמשהו באמת אינו כשורה איתו, באופן בסיסי. מתוך הפחד הזה הוא חי את חייו, עם עצמו, באופן שבו הוא מתייחס לאחרים, בוחר עבודה, עושה אהבה, רואה את גופו ועוד ועוד. כשאנו חיים באופן כזה, העולם מהדהד לנו זאת חזרה, הוא מפגיש אותנו עם מאשימים ונאשמים. זה סוג של משחק כוח שאין בו מנצחים.

 

במובן המתחדש:

אין דבר כזה אשמה – יש לקרוא לדברים בשמם. להכיר במציאות עצמה. לראות שכרגע זה ככה: שלא ראיתי. שלא נתתי לעצמי להבין או להרגיש משהו או מישהו עד הסוף, אלא נגעתי בהם רק מלמעלה. שלא פתחתי את הלב, שלא באתי עם שכל שמבקש להתחדש. עכשיו אני רואה את זה. שטוב שאני רואה את זה, כי אין בעיה לפתוח את הלב – זה הטבע שלנו. ואין בעיה לאהוב בכל ליבי, נפשי ומאודי- גם זה הטבע שלנו. שזה קל והכי פשוט בעצם, לא לגעת בדברים רק דרך השכל אלא לתת להם לחדור ולחלחל לתוכי ולהתעורר בחזרה בתוכי.

שלהכיר במשהו שלא קרה, מיד מפנה אותי למה שכן. (למשל ״לא ראיתי ועכשיו אני כן רואה״)

כמו להסתכל במראה, ולומר לעצמי- למה אני מסתכלת רק על החלק העליון? מיד העיניים יורדות למטה.

מכאן נוצרת מציאות מעוררת ומזמינה לראות באמת ברגע הזה – מפגישה עם החדש. זוהי מציאות ששמה אותי מול דברים שלא ראיתי קודם. מעלה שאלות שלא שאלתי. מראה שבטח יש דרך, גם אם עוד לא הראתה את עצמה. הבנה של אשמה כך, מזכירה לי בעצם, את הידיעה שאם לא ראיתי, סימן שעכשיו אני כבר רואה. שאם אני מכירה בכך, שניגשתי למצב כלשהו סגורה, דעתנית ומתווכחת- סימן שאני יודעת מה זה להיות פתוחה ומבקשת באמת לראות מחדש. אחרת לא הייתי יכולה לראות את ההבדל. אז בעצם, עכשיו החדשה כבר חיה כאן. ההכרה באשמה משחררת מסבל להזדמנות להתחדש בחיי אהבה. המשפטים, המילים, ההיגיון והדרכים יראו את עצמם בהמשך.

“אין לי אויר. אני יודע מה תגידי לי על המשאף רחלה, שהכל בראש, כמו שאת תמיד אומרת. זה לא נכון, רחלה, הכל בלב. הכל בלב.” – נחושתן אוקון

אודות המחבר

השארת תגובה