אשמה

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

אשמה כמו שהתרגלנו לחשוב עליה אומרת: עשיתי משהו או אני חלק ממשהו שמראה שאני לא בסדר – אולי זה אומר שאני לא אדם טוב, אולי אי אפשר לסמוך עלי, אני מזיקה ולא מביאה ברכה, אולי שאני פגומה או לקויה בדרך כלשהי.

בדרך כלל אני מאמינה, שאם אני אשמה ולא הלכתי בשביל הנכון ולא הייתי כפי שצריך (על פי האמונה יש “איך שצריך”) – עלי לשלם מחיר או מגיע לי לקבל עונש. בדרך כלל ישנה גם תקווה סמויה, שאם אכיר באשמה אוכל לתקן את דרכי ולחזור למוטב (בהנחה שיש דבר כזה) ולהיות שוב ראויה לאהבה, להערכה, ללהיות שייכת.

המציאות שנוצרת מהבנה של אשמה בדרך הזו, היא של פחד תמידי מסטייה מדרך הישר, לקיחת הדרך הרעה ומקבלת עונש. חיים שכאלה מחלישים את האדם ועם הזמן, הוא מאמין שמשהו באמת אינו כשורה איתו, באופן בסיסי. מתוך הפחד הזה הוא חי את חייו, עם עצמו, באופן שבו הוא מתייחס לאחרים, בוחר עבודה, עושה אהבה, רואה את גופו ועוד ועוד. כשאנו חיים באופן כזה, העולם מהדהד לנו זאת חזרה, הוא מפגיש אותנו עם מאשימים ונאשמים. זה סוג של משחק כוח שאין בו מנצחים.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכל אחד בתנועה:

אין דבר כזה אשמה – יש לקרוא לדברים בשמם. להכיר במציאות עצמה. לראות שכרגע זה ככה: שלא ראיתי. אולי במודע, אולי לא. אולי לא נתתי לעצמי להבין או להרגיש משהו או מישהו עד הסוף, אלא נגעתי בהם רק מלמעלה. אולי לא פתחתי את הלב, או לא באתי עם שכל שמבקש להתחדש.

עכשיו אני רואה את זה. וטוב שאני רואה את זה, כי אין בעיה לפתוח את הלב – זה הטבע שלנו. ואין בעיה לאהוב בכל ליבי, נפשי ומאודי- גם זה הטבע שלנו. ואין בעיה לרצות שהשכל יבקש להתחדש.

אולי עכשיו אני רואה שזה קל ופשוט בעצם, לא לגעת בדברים רק דרך המחשבה שאני רגילה אלא לתת להם לחדור ולחלחל לתוכי ולהתעורר בחזרה בתוכי.

להכיר במשהו שלא קרה או שלא עשיתי, מיד מפנה אותי למה שכן. (למשל ״לא ראיתי שדיברתי בחוסר רגישות ועכשיו אני כן רואה״)

כמו להסתכל במראה, ולומר לעצמי- למה אני מסתכלת רק על החלק העליון? מיד העיניים יורדות למטה.

מכאן נוצרת מציאות מעוררת ומזמינה לראות באמת ברגע הזה – מפגישה עם החדש. זוהי מציאות ששמה אותי מול דברים שלא ראיתי קודם. מעלה שאלות שלא שאלתי. מראה שבטח יש דרך, גם אם עוד לא הראתה את עצמה.

הבנה של אשמה כך, מזכירה לי בעצם, את הידיעה שאם לא ראיתי, סימן שעכשיו אני כבר רואה. שאם אני מכירה בכך, שניגשתי למצב כלשהו סגורה, דעתנית ומתווכחת – סימן שאני יודעת מה זה להיות פתוחה ומבקשת באמת ורואה מחדש. אחרת לא הייתי יכולה לראות את ההבדל ולהרגיש אשמה. אז בעצם, עכשיו החדשה כבר חיה כאן. ההכרה באשמה משחררת מסבל להזדמנות להתחדש בחיי אהבה. המשפטים, המילים, ההיגיון והדרכים יראו את עצמם בהמשך.

“אין לי אויר. אני יודע מה תגידי לי על המשאף רחלה, שהכל בראש, כמו שאת תמיד אומרת. זה לא נכון, רחלה, הכל בלב. הכל בלב.” – נחושתן אוקון