פוסט התבוננות מתוך העיתונאות החדשה:

לעשות טוב. זה נשמע בנאלי. אולי אפילו שטחי. אבל זה לא. להיפך. על זה מונח הכל. ממנו הכל צומח או נובל.

במשך זמן רב הרגשתי שאני נובלת. הרגשתי כמו הצמחים בגינה, כשהקיץ מגיע. הם לא מתים, כי אני משקה אותם אבל הם גם לא ממש חיים, החיות שלהם לא מתפרצת ושופעת. הם יודעים שהם לא מתו והם עושים מה שהם יכולים, אבל זהו. 

שקר, הונאה, הפרדה כדי לשלוט בעורמה, חשיבה רק על טובה אישית ונכונות להקריב את האחר או לשכוח שהוא קיים, הפחדה כדי להחליש ולייאש כדי לשלוט. כל אלה יוצרים בכל מקום שהם נמצאים בו מעגלים של פחד והכאבה שהולכים וגדלים. לשמחה ויופי, לחכמה שנותנת חיים, אין אפשרות לגור במקום כזה.

אבל שכבות טקטוניות זזו. המרחב הפנימי והציבורי פנוי  ומוכן למה שהגיע זמנו.

משהו הבשיל. לפעמים הריק והכאב הרחיבו את תעלת הלידה ומשהו חדש יכול  להגיע. ולפעמים השמחה וההכרות הטובה ממש, שיש לנו עם הטבע שלנו, שאוהב לאהוב ומבקש לשגשג בחכמה עתיקה וטובה, הוא זה שלא מרפה ודורש את שלו.

ועכשיו, עושים טוב. לוקחים אחריות ושמחים על זה, אומרים אמת וזה טבעי, מקבלים החלטות כי רק כך יוצרים תנועה ואפשרויות ותוצאות, אוהבים ואכפת מכולם כי ככה זה כשלא מסכסכים ביננו אלא מאמינים בנו, ורוצים לפתור וליצור כי יודעים שאפשרי.

כשאנחנו מצייתים לטבע שלנו, למה שבאמת, שמחת חיים ואהבת אדם ינבעו מאיתנו כמו מעיין נצחי.

וכשאנחנו מתכחשים לו, מסרבים לו ומבקשים לשלוט, נסבול ונכאיב, נפחיד ונחייה באימה.