בני נוער ארה״ב - 1 מתוך 4 מחשבות אובדניות
מתוך הכתבה המקורית: משבר הקורונה העולמי משפיע על בריאות הנפש: מחקר שערך המרכז לבקרת מחלות האמריקני בחודש האחרון, מגלה שיעור גבוה של הפרעות דיכאון, חרדה, הידרדרות לסמים ומחשבות אובדניות.
הקדמה מתוך עיתונאות חדשה:
השתתפות אחראית היא לא לסגור את עצמי, ולהתנסות באמת. לבקש להינגע, לבקש להתערער עד היסוד ולשמוע את השקט שאפשר לשמוע בין הצלילים. צלילים שמזכירים.
איך נראה את זה דרך העיתונות הישנה?
- זו בעיה. צליל אזהרה חמור. התפתחות כואבת מכורח המצב
- תהיה האשמה, יהיה כעס, בהחלט יהיה כאב
- מכאן אולי תבוא קריאה לשינוי – לבטל את הסגר זה כיוון אפשרי אחד / לתת מענקים ממשלתיים לטובת פתרון הבעיה ככיוון אפשרי אחר. או משהו בסגנון
איך זה ייראה מהעיתונות החדשה?
הכאב יורגש. אולי אפילו עוד יותר, כי לא תהיה זליגה של אנרגיה לכיוון של האשמה ומציאת פתרונות.
אם אנחנו נטועים עמוק בתוך הכאב, רק מרגישים את זה, שבחברה שלנו היום, אחד מארבעה בני נוער חש ייאוש כה עמוק, חוסר אופק, חוסר תקווה, והעדר מודלים של חיקוי שיתנו לו מענה, שהתאבדות עולה כאופציה אמיתית להקלה על הכאב?
אני כעיתונאית רוצה לבקר בבית של הורים, של כמה הורים, לשאול איך הם, לא רק בקשר להתאבדות של ילדם (אם אפשר בכלל לשאול דבר כזה) – כמו להרגיש את הרקע. המגיפה והסגר ללא ספק הקצינו את המצב, אבל ודאי לא יצרו אותו, אני רוצה לשאול איך אדם שגדל בחברה שלנו היום תופס את עצמו, ומה קרה בעקבות הסגר שכביכול הוא איבד את מה שתמך בו?
יש דברים שהלכו לאיבוד בתקופה הזו – קשר עם חברים, מסגרת לימוד שנותנת הקשר, מיקום בחברה, מיקוד של האנרגיה, מוטיבציה לעתיד שמסתמך על ההישגים שלי (של היום).
אבל האם הדברים האלה מגדירים את מי שאנחנו?
עם הצער העמוק והכאב הקשוח הזה, התופעה הזו חושפת את אבדן הידיעה העצמית של הדור החדש, את השבריריות של התפיסה העצמית שנשענת על השגים והקשרים חברתיים.
זהו אדם שלא יודע את עצמו מתוך עצמו, אלא מתוך הקשרים ותויות שניתנות לו על ידי החברה.
**
חשבתי על סבא שלי אתמול, בעבקות תמונה שמצאתי מגיל 50 בערך – שם עדיין היה חסון, זקוף, איש כזה יפה, ורך לב, ומתוק ואוהב. בזקנתו הוא הקשיח, הצטמק, והעיוותים של התפיסה שלו הקצינו. הוא גדל כמלח הארץ, מעין ״מלך״ של הקיבוץ שלו – כל מה שהחלום הישראלי החדש שאף אליו – סבא שלי היה, או הציג. והבטחון שלו ניזון ונבנה מכך. כשעזבו את הקיבוץ (מסיבות אידיאולוגיות , איפה נשמע דבר כזה? בשנות החמישים עזבו את הרשת הנוחה והמחבקת והמשפחתית שנולד לתוכה וגדל בה, כי לא הסכים עם האופן בו הקיבוצים מדירים את עלית היהודים מארצות המזרח
ללא שום רכוש, עם 3 בנות , ללא השכלה רשמית, עזבו לירושלים. אני לא יודעת את כל הפרטים, אבל מרגישה בתוכי, שהבטחון שלו נסדק. ללא ההקשר החברתי של מלך הקיבוץ – מי הוא היה? היו שנים ארוכות של עוני עד שהצליחו להתבסס. בהתנהגות שלו בזקנתו, אני מזהה את הצורך הזה שנשאר שם – להוכיח שהוא שווה, שהוא עשה הרבה, שהוא נתן הרבה, כל הזמן להוכיח – עבורנו זה היה מתיש. אתמול פתאום הכרתי בשבריריות שבתוכו שיצרה את זה. הוא לא ידע שהוא, מי שהוא כמו שהוא, מספיק.
**
אז איך זה קשור לעיתונות חדשה שמסתכלת על התאבדויות של בני נוער? בתוכי זה מתחבר, ביקום שאני, זה קשור. זה מהדהד. כשהבטחון שלנו עומד שברירי ורצוץ, נשען על התיחסויות חיצוניות,
מה שמזיז את ההתיחסות החיצוניות – מערער אותנו, את מי שאנחנו חושבים שאנחנו.
זה ממש לא קל, ממש לא פשוט, אבל בואו נודה בזה, כבר מזמן הלכנו לאיבוד.
איך נחזור לעצמו? איך נקרא לעצמנו חזרה לתוך הידיעה של הטבע האמיתי שלנו, שהוא מלא, ויפה, ושופע, מעצם טבעו? מעצם מהותו?
תמונה: הילה גרוברמן Hila Groberman
השארת תגובה
