בוקר
קמתי היום בבוקר נחושה, עם החלטה שהיום אני לא אמסמס את היום הזה על כלום ואעשה את כל מיליוני הדברים שאני רוצה לעשות וליצור.
אז התחלתי. דיברתי עם אנשים, יצאתי מהשבלול והתחלתי את התנועה, לאן זה לא באמת משנה. חשתי את האש בוערת בי בבטן ממש.
ואז, עם המכשול הראשון או האתגר או הסירוב, ברגע שראיתי שדברים לא ילכו כמו שרציתי, לא יזרמו. קפאתי.
אני מכירה היטב את התחושה הזו. יש בי ילדה בכיינית, שמסרבת להכיר בלא והיא מנפחת את הלא לכזה הר גדול, שאין שום דרך לעבור אותו. ברגע הזה אני רואה רק את הסירוב ואת הקשה שבעולם, את זה שהכל וכולם נגדי והנה שוב לא מבינים ולא רוצים בטובתי , שסתם קיוויתי שוב שהכל יזרום חלק והנה העולם הוכיח לי, שלא ילך לי כלום בקלות.
משהו בי ממש מסרב להאמין שאם יש איזשהו קושי אז זו הדרך הנכונה, אם דרושה עוד קצת התאמצות אז ממש נגמר הסיפור מבחינתי.
אני כ”כ מתקשה לעבור את הסף הזה בעצמי, את הבוקס הזה בבטן, שמקפל אותי לשניים ובבת אחת אני מוותרת, לא מצליחה לראות שוב דרך מעבר בחומה הזו.
הדבר המצחיק והמתסכל בכל זה הוא, שאם זו הייתה חברה שמייעצת איתי או אחות או כל אחד מהמטופלים שלי, הייתי מוצאת כבר אלף דרכים לראות דרך, והייתי גורמת להם בד”כ לראות שזה לא הסוף אלא רק עוד מדרגה שצריך לעלות בדרך. או לרדת. זה לא משנה. אבל אצלי נוצרת כזו חומה שאי אפשר לעבור. הכי קל להתקפל ולוותר מראש ולהשאיר את הכל כמו שהוא, כמו שאני מכירה היטב ולחיות עם הטעם של ההחמצה שהפך עם השנים לטעם מוכר כ”כ.
הבלבול
המינד מספר לי, שאם אני צריכה להתאמץ אז בטוח אני צריכה לוותר על משהו. אולי אפילו על משהו שאני לא רוצה לוותר עליו בכלל. כמו החופש שלי. או הכסף שלי. או שאצטרך להתפשר .או להפוך להיות כמו כולם.
המינד מספר לי, שבמקום שלא נוח לי להיות או אם יש משהו שלא בא לי בקלות הוא בטוח לא הכיוון ולא הדרך, כי אחרת הייתי שוחה שחיה חופשית .
המינד מספר לי שיש כוחות בעולם , שכרגע פועלים נגדי ,כדי שלא אצליח ואזכור שאני לא שווה.
נפרדות, עולם קשה שבא להרע לי, אני נגד כולם, צריכה להילחם על מה שמגיע לי. משהו מגיע לי או לא מגיע לי .
כל אלו כבר מושגים שעבר זמנם .
השער
האמת היא לא שאין אף פעם קושי, כן לפעמים קשה, לפעמים הדברים לא מגיעים כמו שרצינו ותכננו. לפעמים אנחנו מתבקשים לעבור את הסף הזה בעצמנו. אבל בעיקר אנחנו מתבקשים להיות קשובים וכנועים לתנועה בלי לנסות לנחש לאן הזרם צריך לזרום ולאן אנחנו צריכים להגיע אלא מה הגיע זמנו, איזה שביל נפתח ואיך אני מתגלה מחדש לעצמי כשאני צועדת בו, עם כל מה שיבוא בדרך.
ואצלי מתעורר קול שאומר , שאין עוד למה בעצם לחכות, אי אפשר יותר להאמין שכל הנסיבות יהיו הכי מדויקות ואז. או שמישהו יבוא ויציל/יעזור/יושיע . הגיע קץ הזמן הזה של הפחד מהעולם. העולם מפסיד אותי כשאני מפחדת ממנו ואני אותו.
האמת היא שמתוך הקשבה שקטה, אין מאמץ ואין עבודה קשה. אין הרים שצריך לעבור ואין גמדים שצריכים לפחד מהם , כלזה פשוט נעלם . וזה בדיוק ההבדל בין ידיעה והבנה , בין מאמץ לשקט , בין רגשות ומחשבות לבין אמת פשוטה.
השארת תגובה
