דיבור

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

אמונה רווחת היא, שדיבור יוצר מציאות; אנו אומרים מילה ועולם שלם של אסוציאציות, מסקנות, משמעויות ורגשות מופיעים יחד איתה. (למשל המילים "התעללות" או "מדהים").

אבל באיזו תדירות אנחנו עוצרים ובודקים – למה באמת אני מתכוון באומרי את זה? ומהי המציאות שנוצרת על ידי זה שאני מדבר כמו שאני מדבר?

סוג דיבור זה הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שמציאותנו נוטה לחזור על עצמה ללא הרף.

אנו מאמינים שהדיבור שלנו יכול למעשה לתפוס את המסתורין והמופלא של החיים האלה, אבל מה אם הוא לא יכול? איך היינו מדברים אז?

המציאות שנוצרת היא של אותן מחשבות, אותן הבנות, אותו הנתפס והמקובל והנורמלי – שאינו אלא המוגבלות והחלקיות של הדברים מועבר מדור לדור ולא מסכימים לראות את החדש.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכל אחד בתנועה:

הדיבור מורכב ממילים, חוכמה והיגיון שנוגעים במקור מכיוון שממנו הם באים וזה מה שהם.

משוררים לא בהכרח זקוקים להבנת דבריהם בדיוק מלא מכיוון שהם יודעים שברגע שמישהו חושב שהוא הבין, המהות האמיתית עלולה להתפספס.

המשוררים רוקדים. הם אלכימאים המשתמשים במילים. הם רומזים ומשחקים והכי חשוב נדהמים. הם מקבלים את ההזמנה שהביא הרגע והם מדברים דרך התנועה.

זה דיבור שזוכר. זה מקרין אנרגיה אלוהית. זהו כלי להובלת אור. מה שהם אמרו אינו שלהם, והם יודעים זאת.

ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור” – בראשית א פסוק ג’