דיבור

במובן הישן:

אמונה רווחת היא, שדיבור יוצר מציאות על ידי תוכנו, המוביל למעשה, המוביל לתוצאות, ולעיתים לשינוי.

אמונה רווחת היא שמה שאיננו נראה ונתפס על ידי החושים הינו ״דיבור באוויר״ והדיבור האמיתי הוא רק על היש הנברא.

יש דיבור כזה שטחי, יומיומי, מלמעלה- דיבור שלא ממש נוגע בשורש הדברים.

דיבור כזה הוא אחד הגורמים העיקריים לכך שהמציאות שלנו חוזרת על עצמה.

המציאות שנוצרת היא של אותן מחשבות, אותן הבנות, אותו הנתפס והמקובל והנורמלי – שאינו אלא המוגבלות והחלקיות של הדברים מועבר מדור לדור ולא מסכימים לראות את החדש.

 

במובן החדש והמתחדש:

מילים, חוכמה והיגיון הנוגעים בשורש, כי הם באים מהשורש, מהמקום שממנו הדברים מתחילים.

זה דומה לדיבורו של משורר, אשר אינו משלה את עצמו שיתפוס את הדברים במדויק. הוא יודע שברגע שיחשוב שתפס – חמקה ממנו מהותם האמיתית והוא עוסק בפשרה.

המשורר רוקד, אלכימאי של המילים, מרמז, משחק ובעיקר הוא משתאה ומתמזג עם ההתרחשות.

הוא אומר כן להתנסות, נענה להזמנה שהרגע הזה מביא לו, מתפעם ומדבר תוך כדי התנועה.

זהו דיבור שזוכר ולכן הוא מקרין את האנרגיה האלוהית, כלי שמעביר את האור.
זה לא הוא, והוא יודע את זה.
זו לא שאלה של מיומנות ווירטואוזיות אישית.
זו שאלה של אמירת כן מלאה לגילוי, להתגלות, שעוברת דרכי עכשיו.

המציאות שנוצרת מדיבור שמקשיב לשורש, לדבר האמיתי ומבטא אותו באינסוף צורות, היא של שפע והכרת תודה עמוקה על האהבה והחכמה שהופכות לאפשריות, בזכות  המילים.

“ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור” – בראשית א פסוק ג’

מושגים קשורים

אודות המחבר

השארת תגובה