הוא נוגע לא נוגע
הוא נוגע לא נוגע, עושה הרבה, סוחף אחריו רבים ואז נעלם, מסתגר, מתבודד ומתרחק מן העולם.
הוא כריזמאטי מאד, אומר את מה שאחרים חוששים לומר, מסתכל ישר בעיניים במבט חודר, ואחר כך יושב בבית לבד, רואה טלוויזיה שעות, ממעט לראות חברים כי זה מאמץ גדול בשבילו ומפחד מזקנה.
הוא מוצא את הדרך לליבן של נשים, מענג אותן בגופו, יודע את מאווייהן יותר משהן יודעות אותם בעצמן ומעולם לא היו לו אהבה באמת וקשר ארוך ומתפתח.
הוא טס לתאילנד, לומד בברזיל, מבקר מאסטר באיטליה ודואג שלא מרוויח מספיק, שהוא לא בונה לעצמו דבר, שאין לו רכוש ושאפילו אין לו פנסיה.
הוא מוכשר בטרוף, בכל מיני כישרונות. הוא יוצר ומרפא, מנחה ומטפל, יש לו ידי זהב וכמעט אין דבר שיגע בו ולא יתפעלו ממנו,אפילו ישתאו. הוא מתחיל וזונח, יוזם ומשתעמם, יוצר שותפויות שמתפוגגות ועוזב את מי שביקש את קירבתו.
כשאני מקשיבה איתו בשקט למה שקורה בתוכו, מקשיבים לאותו הדבר, שיוצר את חייו כפי שהם, הוא רואה את הפחד.
הוא מפחד להישאר במקום כלשהו או בקשר, כי אם יישאר יראה את הפער שבין מי שהוא רוצה להיות לבין מי שהוא. הוא מפחד שכשיראה את הפער הזה, ויכיר בגודלו, הוא לא יעמוד בכאב ובהכרה שגורלו נגזר עליו להיות בינוני ואפור.
היופי, המעוף, החכמה והאור שהוא מביא הם עבורו כיסוי, מסכה, הסוואה. הם מאפשרים להסיח את הדעת מהריק שנמצא שם באמת, מן הלקוי והפגום והראוי לבוז שהוא. לכן כל מחמאה או השתאות ממנו לא מרגשים אותו באמת ונתפסים אצלו ככיבוש, כהצלחה בקרב שבעצם כבר הפסיד בו מראש.
השער
אדם הוא מסתורין מתגלה. אדם המבקש לראות את טבעו, את מה שהוא באמת,אדם המבקש לראות מעבר לצעיפים, להסתרות ולמחיצות שיוצר השכל -יראה.
האמונה שאומרת, שאם אני לא כמו שחשבתי שאהיה- משמעו שאהיה בינוני ובודד, נשענת על אמונה בסיסית יותר שאומרת, שאני דבר מה קבוע ועשוי, שאני כמו חפץ או פעולת מכונה. מכאן שהכל נתון וקבוע, והעולם בנוי מסדרונות ידועים מראש שברגע שנכנסת אליהם גורלך נחרץ.
האמת היא שכשאני רואה שאני לא איפה שחשבתי שאני אהיה או אמור להיות, זה שער.
האמת היא, שכשאני רואה לאן הגעתי ומה יש לי, מה אני מבין ומה ההזדמנות בזה- אני בעצם מסתכל ממקום צר מאד שהשכל יצר. זהו בימוי של החיים, יצירה של השכל, עולם שהוא הזיה.
האמת היא, שהמקום המסוים שבו אני נמצאת הוא זה שדרכו אני יכולה לראות את עצמי, את ה”אני” שהמצאתי ואת היופי שבטבע האמיתי והנברא שלי, לא זה שבכוחי ליצור.ההסכמה לראות את עצמי באמת ,לא רק שאינה מובילה לדלות ושטחיות ראויה לגיחוך אלא פותחת שדות של אפשרות ויופי שלא יכולנו לדמיין כשגרנו בשכל.
בינוניות, אין דבר כזה. אין סולמות ואין אמות מידה. אדם אינו סחורה והוא לא מוערך על בסיס שוויו בשוק. כל אדם יחיד ומיוחד, על הידע והשכחה שבו, על היופי והבלבול שבו. בכל רגע הוא הזמנה לאחרים לראות, להיזכר ולהיות. עצם המפגש איתו יוצר תנועה של חיים ומהווה הזמנה להם לראות ולהבין חדש.
להישאר, להרגיש, לראות, להרפות, לראות מחדש, להיות, להיות, להישאר. להיות כמו מים שקטים שעליהם משתקף האחר, משתקף העולם.
השארת תגובה
