אף פעם לא חלמתי את זה ככה, גבר אישה ילד וכלב .

הנפש שלי צמאה לנדודים ולבית בו זמנית, לשגרה והרפתקאות ביחד. אני תמיד מתבלבלת עם זה כשזה נוגע לגברים . עכשיו אני מגלה שיש בי משהו שמוכן להיכנע , אולי לגבר אבל בעיקר למשהו גדול שיבוא וימלא אותי, למשהו שייקח אותי בזרם חזק בלי שאדע את מסלולו או כיוונו. ובו בעת יש בי ידיעה עמוקה שגם לבד אני יכולה לגרום לזרם הזה לקרות ושאני לא באמת זקוקה לאף אחד.

אני מגלה שכרגע טוב לי להתרכז בדרך שמתגלה, גרגיר אחר גרגיר. ככה ,כשאני מתרכזת בדרך, אין צורה אין לאן להגיע ואין איך זה צריך להראות. יש מה שמרגש אותי ויש בדיקה של מה שנקרה אל דרכי. ככה אני מרגישה לגבי גברים, ילדים ומשפחה. כרגע בא לי לחייך אל ילד על החוף מתוך שמחה אמתית אליו ומתוך ההתרגשות שבגילוי, שבא לי אחד כזה משלי,ולא מתוך הפחד של איך זה יקרה או בכלל יהיה אפשרי. בא לי לחייך אל ילדים ואל גברים מתוך ידיעה שתמיד יש לי אהבה ויותר מכך, שעוד תהיה לי הרבה.

אז אני סומכת על הילדה שלא חלמה כי זה לא עניין אותה ואני רוצה להיות האישה שתשמח מאייך שזה יקרה לה. כרגע זה מספיק.

ואולי יש בזה הבנה אחרת של מה שראיתי או חלמתי כל השנים האלו, אולי הפתיחות הזו שחייתי, שאנחנו חיים ומתגאים בה כ”כ היא התשובה ואולי היא החלום האמתי, פתיחות שאומרת שהכל אפשרי, כל צורה כל משפחה וכמעט כל אהבה שעושה טוב, או אולי הצורה הלא ברורה היא החלום האמתי, או הצורה שבה הכל אפשרי והכל מתקבל מתוך החיים ומתוך הדרך, אולי קבוצה של נשים שמגדלות את ילדיהן ביחד כשהגברים באים והולכים היא הצורה ואולי רק כזוג נשים? אולי כחברים טובים , אולי אפילו רק לגדל ילדים של מישהו אחר , של בן זוג או אהוב זה מספיק?

לעיתים יש בזה אנחת רווחה. ברגע שאני חיה ללא חלום יש לי מקום ליצור, לבדוק , להשתאות מהאישה שנוצרה ומהחופש שלה ליצור את החיים והמשפחה שהיא רוצה. פתאום אני לא מרגישה כבולה לכללים שלא קבעתי ושממילא לא התגשמו לידי מציאות , וככה כשאני מצליחה לא להיבהל מהחלל הזה שנוצר, אני יכולה גם לשמוח בו ולא לאלץ את עצמי לדבוק במטרה . חופש.

אימא שלי תמיד אומרת שאי אפשר הכל, שצריך לבחור. אומרת שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ואני תמיד כועסת ו שואלת למה. למה זה לא נכון לחלום על דברים מופרעים? דברים שלא מתיישבים עם הרגיל, או שלא מתיישבים עם הצורה השולטת. למה זה לא נכון לחיות על פי דרך אחרת חשיבה אחרת, אפשרויות נוספות פתוחות ורחבות בלי הגבלה של מה שאפשר או נכון ? למה זה לא בסדר לנסות להנחית אותם למציאות?

ודווקא אמא שלי דווקא עכשיו , מתייצבת לימיני ואומרת שקדימה, שאין זמן להתבזבז יותר, שהגיע הזמן פשוט לחיות ואם זה את החיים האחרים האלו שבחרתי בהם אפילו, אז כבר יאללה.

אתמול הבטחתי לה שיום אחד היא עוד תהיה גאה בי. התכוונתי להגיד שיום אחד אתאים לאיזושהי משבצת ,שאהיה מסודרת והיא לא תצטרך לדאוג לי. האמת היא שזה לא נכון, כי אמא שלי תמיד תדאג לי והיא כנראה גם תמיד תהיה גאה בי ובעיקר באישה שהפכתי להיות. היא תהיה גאה שלא הפסקתי לחלום אבל בעיקר כי הבנתי שאין משבצת שאני צריכה להתאים לה, או שזה פחות משנה. היא תדאג, כן , וגם אני , לפעמים, אבל רק כשאלחם במרוץ של החיים או יותר נכון בתנועה או בקצב שלו ,רק כשאראה בו רק את הרכוש או את הכסף ואת אובדן החירות ,כשאנסה להתאים את עצמי ואצור משבצות ובכח אנסה להתאים למציאות.

היא גאה בי היום וגם אני. על היכולת לשאוף ולהתמלא בחירות הזו שהיא בלי הגדרות. על חיים שהם הקשבה ותנועה.

הבילבול

אנחנו מהלכים בעולם עם שכמיות, דמויות שעטינו על עצמינו, שנדמה לנו שהם אנחנו.

האמת כל כך יותר יפה. התנועה שלה כל כך יותר פשוטה, רחבה וחכמה. הפלא שבאמת של מה שאנחנו כל כך מבקש להתגלות. אם רק ניתן.

ואנחנו מחזיקים בשכמייה שלא תישמט ולא תחשוף ולא תכריח אותנו לראות

לפעמים גם ננסה למרוד בה, להיות חופשיים ממנה, לכפור בה- ובכך רק נעמיק את העיסוק בה ונחזק את האמונה שלנו, שהכסות הזו היא הזהות שלנו וגורלנו.

אנחנו מחזיקים בה כי שכחנו שההיא מעטה, אפשרות אחת, צורה מסוימת שמראה חלק. לבוש. לא הדבר עצמו.

השער

כשאנחנו רואים את החלום ויודעים שהוא יצירה שיצרנו או אימצנו ולא הטבע האמתי שלנו, מה שאנחנו באמת, הופך החלום להזין אותנו, לנסוך בנו השראה ולהיות מגרש משחקים, מגרש התנסות.

כשחלום הופך למגרש, הוא נותן לנו להרגיש את עצמנו ולראות את עצמנו במצבים שלא היינו בהם עוד, הוא מאפשר לנו לגלות יופי וחכמה, פשטות ואהבה שישנן בנו ובאות עכשיו לידי בטוי לא מוכר והוא מאפשר לנו לראות איפה אנחנו לא משחקים, יושבים על הגדר, דובקים בדעות ואמונות על עצמינו ועל העולם וקופאים על מקומינו.איפה אנחנו לא נותנים לחיים לזרום דרכינו ולנו לתת להם לקחת אותנו, לשאת אותנו.

כשאנחנו נדע, שהחלום נולד מחכמה ויופי שנמצאים בתוכנו, שהוא נכון לעכשיו ושאני רוצה לעבור בו ולהפוך אותו למגרש עבורי, אוכל גם לתת לו להישבר כשיגיע הזמן ולהתחיות.