היא איתו כבר לא מעט זמן, שבע שנים נדמה לי. הם עברו הרבה ומזמן היא כבר חשבה, שזה מספיק, שעליה לעזוב.

היא מסתכלת בשקט, לא ממהרת ובאמת למודת הפתעות וניסים, ככה שהיא מחכה זמן ארוך יותר בין הרגשה למסקנה, בין שאלה ותשובה פסקנית ונחרצת.

כשניסתה ללכת מצאה את עצמה חוזרת.

שוב ושוב, היא למדה, שהיא אוהבת באהבה שאיננה נפסקת אפילו כשדברים כואבים קורים, אפילו כשאין וחסר מה שכל כך רצתה שיהיה.

הרבה זמן היא לא ידעה אם תרצה אי פעם ילדים. שוב ושוב היא התחילה קשרים, שהייתה בטוחה שיש בהם את מה שנדרש, כדי שיישארו, כדי שיהיו כאלה שייקחו מעבר לעכשיו, מעבר למפגש של גופים, של אישיויות, של צרכים ופחדים.

בכל פעם שלא כך קרה, המסקנה הייתה שזו היא שלא יודעת לאהוב, שזו היא שכועסת ולא מרוצה, שזו היא שבעצם לא יודעת באמת להיפגש.

רק לאחרונה פתאום נהייה לה ברור, במן ידיעה שקטה ובלי מאמץ, שהיגיע זמנו של ילד בחייה. היא הרגישה את זה בשקט ובביטחון שלא משאיר הרבה מקום לשאלות. היא עוברת את הבדיקות, היא מחכה לתוצאות, פוגשת רופאים שאינם תמיד נחמדים וחייה מתהפכים די בבת אחת.

הדבר הטבעי והפשוט היה לפנות אליו, להזמין אותו, להרות יחד. היא מכירה את הפחד שבו, את תחושת האימה ממשהו שסוגר עליו, ממשהו שיקבע לו מה יקרה אתו, שיגביל את החופש שלו ללכת לאן שירצה, להיות היכן שיבקש לעצמו ולא להיות ברגע שאינו חפץ יותר.

השיחות היו ארוכות, מסובך בתוך פחדיו, מבקש לאהוב, כרוך אחרי הדברים שהוא מאמין שאינו יכול בלי, מפחד לסרב ולא מצליח לומר כן. המסלול היה פתלתל, בכל עיקול היה נראה פיתרון או נגלית דרך, שמיד הלכה והתערפלה, או התהפכה לחלוטין.

יש לה תנועה בעיניים שכבר למדתי להכיר. זו תנועה רכה מאד של סגירת העפעפיים בריפרוף קל, שמספרת על פרק שנגמר בתוכה. על הפנים שלה לא רואים שום דרמה, הגוף שלה כמעט לא זז, אבל אני מרגישה את הלב שלי פועם חזק, ואני יודעת שאני עדה להתרחשות.

בשקט היא בחרה להרות מתרומה. היא יודעת שהוא לא מצליח. היא יודעת שהיתה רוצה שיוכל אבל העפעפיים אומרים, שהוא לא. היא עייפה מהשיחות, אבל לא ממש בגלל זה. היא רוצה להתחיל, אבל לא בגלל זה. קשה גם לה, כי זה ממש לא כפי שהיא חשבה, אבל לא בגלל זה. לא בגלל זה היא עוברת הליך של הזרעה, בהרדמה, לא מן הזרע שלו. לא בגלל כל אלה.

היא מסתכלת אלי בעיניים פשוטות וחיות מאד, ואומרת-זה מה שהוא יכול, וזורחת כשהיא מספרת לי, שהיא בהריון.

היא מחייכת ויודעת, שההריון הזה יחבר אותו לחיים.

היא שמחה.

הבלבול

הרבה פעמים נדמה לנו שאנחנו יכולים לשרטט את חיינו, כמו לראות את מה שהיינו רוצים ,עם צורה ברורה ותבנית ואז לפעול לפי התוכנית כדי שנקבל את מה שאנחנו רוצים כמו שאנחנו רוצים.

המיינד מסדר לנו תוכנית פעולה-למשל- גבר, ילד, משפחה. ככה. סדר.

ואז אנחנו נחליט מה טוב ומה מתאים לפי אם זה הולך לפי התכנית או לא, אם דברים קורים, מתממשים , נהפכים למציאות. אם הם מתאימים את עצמם.

באופן הזה המיינד תמיד תלוי באחר , ברצונות שלו בפחדים וביכולות שלו. תמיד תלוי במה שיש ובמה שאין לדעתו.

המיינד הוא ממלכת התנאים.

השער

האמת שאין תשובה אחת מוחלטת, לשום דבר. ואין סדר ולא יכול להיות שמה שהגיע זמנו, תלוי במשהו או במישהו אחר.

זה גדול יותר מאין סוף אפשרויות, זה חזק יותר משחור ולבן של המיינד.

לפעמים דווקא ברגעים שמתנפצת הפנטזיה ונשבר החלום, אפשר פשוט לראות את מה שיש, את מה שלפנינו, דווקא כשמשהו שרצינו כ”כ כבר לא נראה אפשרי, מתוך זה, מתוך להיות בחיים. החיים. עצמם. נראות כל הדרכים ומתוכן אחת זוהרת כ”כ שאי אפשר פשוט לא ללכת בה.

התנאים נגמרים, דווקא כשהם הופכים להיות בלתי אפשריים, אז , אנחנו מגלים שלא היו באמת תנאים, שהמצאנו אותם וזה משאיר אותנו חופשיים לאהוב ולהיות בעוצמה, ביופי ובנדיבות כל כך גדולים שאי אפשר לעמוד מנגד.