מתוך הכתבה המקורית: היו ברשותם שקי גופות, תחמושת, רשימות של אויבים פוליטיים ובית מסתור במעבה היער. סיפורה של קבוצת ימין קיצוני אחת שופך אור על סכנה הולכת וגוברת בגרמניה — הסתננות של ניאו־נאצים למוסדות המדינה

במבט WHAT REALLY IS:

קראתי את זה לאט. שמה לב לא להיכנס לשוק. לא להיות ״המומה״. לא לטשטש את הכתוב בעטיפת ״איזה אנשים שרוטים/ארכאיים/חיים בסרט״. לא. זה אמיתי. זה קורה. לא לטשטש. להסכים לפחד. להאמין לזה. יש אנשים שחושבים ככה והם רקמה אנושית אחת חיה איתי. הם לא הצד השני. אין צדדים. יש עולם. אחד. כולנו בו. אחד. מחוברים. אם נרצה ואם לא.

אבל הם לא רואים את עצמם אחד איתי. אבל את האמת זה לא מעניין מה הם רואים או לא רואים. האמת היא האמת. עמוק בפנים הם יודעים שהם אחד איתי וזו בדיוק הסיבה שהם רוצים להיפטר ממני. כי אני בדרך שלהם, תקועה להם, מפריעה להם. אבל איך משהו שהוא אחד איתך יכול להפריע לך? כמו גידול. כך רבים מתייחסים לפליטים או מהגרים. כמו גידול סרטני שצריך להסיר ואז יהיה טוב. אז יהיה בריא והסדר ישוב על כנו. כך גם רבים מדברים על המין האנושי בהקשר של המשבר האקולוגי. אבל אם גם סרטן הוא חלק ממני אז איך זה יכול להיות ואיך מתנהגים עם זה?

אי אפשר באמת להיפטר ממשהו. אין חוץ. אין באמת צד אחר.

ועם זאת, מה אם מישהו באופן בוטה ועקבי לא מקבל את זכות האחר לחופש? את הזכות שלי?

אי אפשר גם להתגונן מפניו, להימנע ממנו, להוקיע אותו ולדרוש ממנו להיות אחר. הוא פשוט לא יכול, כי הוא מאמין מדי למיינד לו. ככה זה עכשיו. 

מכאן אני רק יכולה להסתכל על עצמי, מה קורה לי מול זה שלא מאמין בחופש שלי

מה אני מאמינה שיקרה לי אם בגלל האמונות שלו, הוא ירדוף אותי, יגביל את התנועה שלי ואולי אפילו יהרוג אותי?

אם זה מה שקורה עכשיו,
ואני לא יכולה לשנות את זה,
מה נשאר לי?

להיכנע? 

האם זה נשמע ותרני וטיפשי – פשוט להסכים למה שקורה? גם אם באים להרוג אותי? גם אם אני כרגע נאנסת? איך?

אני לא יכולה להגיד מה נכון לעשות או בכלל אפשרי, אני רק יודעת שעצם השאלה מפנה אותי, עם המון המון כאב, לאיזו תחושה שיש בי רוח, שהיא גדולה. 

שיש בי אהבה עצומה, שיכולה להסתכל דרכי לתוך העיניים של זה שבא מולי, ודרכן אל אותה הרוח, הגדולה.

אם אביט בו ככה, האם הוא יראה אותה בי? האם הוא יראה אותה בו?