הקשבה

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

התרגלתי להקשיב לדברים כדי ללמוד ולהפנים אינפורמציה, אולי לשנן ידע שישמש אותי אחר כך.

אני מקשיבה ומקווה להסיק מסקנות כדי שיאפשרו לי להתקדם בחיים, כדי שאוכל להגשים מטרות ולעמוד ביעדים.

אני מקשיבה לסיפורים שאנשים מספרים לי ושאני מספרת לעצמי ומאמינה בהם ומחשיבה אותם כאמת שלי, המציאות שלי. לפעמים גם הזהות שלי. ואם אני לא מאמינה בהם אז הם לא האמת שלי, לא המציאות שלי ולא הזהות שלי.

למדנו גם להקשיב כדי לעזור, כדי לפתור, כדי להכיל. ובשנים האחרונות למדנו גם להקשיב לקול הפנימי ולהאמין למה שהוא אומר.

המציאות שנוצרת היא שאני בחיפושים אחר קולות, פנימיים או חיצוניים, שיודעים את התשובות, שיודעים את האמת. מחפשת את הקול שהוא הכי אני, זה שיודע לקבל את ההחלטה הנכונה, זה שיודע את הדרך. ואני תמיד בקונפליקט כי כ”כ הרבה קולות קיימים. כל אחד מהם הוא חלק שלי, כל אחד מהם יכול להרגיש לי נכון אבל כל רגע מראה לי משהו אחר. ואני מבולבלת וכואבת. מיואשת. מי מהם הוא אני?

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכל אחד בתנועה:

אני כולי אוזן. כל כולי מקשיבה כל הזמן. גופי מקשיב, ליבי מקשיב, חושיי מקשיבים ולא רק לקולות.

אני מתהלכת בעולם קשובה לכל מה שמתחולל בתוכי ולא רק למה שמדבר, אלא לתנועה הרוטטת שהיא החיים. החיים שהם אני והכל.

במציאות כזו אני עוצרת מדי פעם, ממש עוצרת ומקשיבה לקולות שהתרגלתי אליהם כ”כ הרבה זמן.

בחמלה אני מקשיבה, אך כבר יודעת, כבר זוכרת שהם לא אני. רק מקשיבה ונותנת להם לחלוף.

אז ההקשבה מעמיקה אל תוך שקט ואני פנויה לראות את אשר מתבקש להיות עכשיו בלי להחליט מראש. אז אני הווה ויכולה לראות באמת.

“מאז שהפסקתי להקשיב לסיפורים, אני מצליחה להקשיב לפעימות ליבי”