הקשבה

במובן הישן:

אני מקשיבה לדברים כדי ללמוד ולהפנים אינפורמציה, לשנן חומרים. אני מקשיבה ומקווה להסיק מסקנות כדי שיאפשרו לי להתקדם בחיים, כדי שאוכל להגשים מטרות ולעמוד ביעדים. בעולם הישן אני מקשיבה לסיפורים שאנשים מספרים לי ושאני מספרת לעצמי ומאמינה בהם מאוד ומחשיבה אותם כאמת שלי, המציאות שלי. למדנו גם להקשיב כדי לעזור, כדי לפתור, כדי להכיל. בעולם הישן לימדו אותנו גם להקשיב לקול הפנימי ולהאמין למה שהוא אומר.

המציאות שנוצרת היא שאני בחיפושים אחר הקול הפנימי, או החיצוני, זה שיודע באמת, זה שהוא הכי אני, זה שיודע לקבל את ההחלטה הנכונה, זה שיודע את הדרך. ואני תמיד בקונפליקט כי כ”כ הרבה קולות קיימים. כל אחד מהם הוא חלק שלי, כל אחד מהם יכול להרגיש לי נכון אבל כל רגע מראה לי משהו אחר. ואני מבולבלת וכואבת. מיואשת. מי מהם הוא אני?

 

במובן החדש והמתחדש:

אני כולי אוזן. כל כולי מקשיבה כל הזמן. גופי מקשיב, ליבי מקשיב, חושיי מקשיבים ולא רק לקולות. אני מתהלכת בעולם קשובה למה שמתחולל בתוכי ולא רק למה שמדבר, לתנועה הרוטטת שהיא החיים. 

במציאות כזו אני עוצרת מדי פעם, ממש עוצרת ומקשיבה לקולות שהתרגלתי אליהם כ”כ הרבה זמן. בחמלה אני מקשיבה, אך כבר יודעת, כבר זוכרת שהם לא אני. רק מקשיבה ונותנת להם לחלוף. אז ההקשבה מעמיקה אל תוך שקט ואני פנויה לראות את אשר מתבקש להיות עכשיו בלי להחליט מראש. אז אני הווה ויכולה לראות באמת.

“מאז שהפסקתי להקשיב לסיפורים, אני מצליחה להקשיב לפעימות ליבי”

אודות המחבר

השארת תגובה