התמסרות

במובן הישן:

התמסרות היא יכולת להישאר עם דבר מסוים לאורך זמן. להשקיע, לטפח, להתגבר על מכשולים ופחדים. בעולם הישן התמסרות זה לבטוח במישהו ולתת בו אמון עד הסוף. להיפתח ולהסיר מגננות. אני מתמסרת לדרך, לעבודה, למורה כי אני יודעת שארוויח מזה, שאגדל, שיהיו לזה תוצאות חיוביות שישיגו לי את מה שאני צריכה ומחפשת. אני מתמסרת מתוך תחושה של אהבה ומחויבות וזה ירגיש לי נעים, שאני נותנת את הכול, יוצאת מאזורי הנוחות שלי ומגלה על עצמי דברים חדשים. אז ארגיש שהתקדמתי, שעשיתי תהליך, שהשלתי מעצמי תכונות שהפריעו לי וארגיש שמחה ושבעת רצון.

המציאות שנוצרת היא שאתמסר רק למה שאני מרגישה שיוצא לי ממנו משהו, כשלמעשה אין לי דרך לדעת מראש מה יצא לי משום מפגש. כך אני עדיין חיה במסגרת הזהות שחושבת שהיא יודעת ומכירה את עצמה ונשארת בגבולות מה השכל יכול להראות לי שזה אף פעם לא באמת מחוץ לאזור הנוחות. 

 

במובן החדש והמתחדש:

התמסרות קורית כשאני מבקשת לחיות את תנועת החיים הטבעית שזורמת דרכי, שזורמת איתי תמיד וכשאני מסכימה להשתתף בחיים באמת כמו שהם. בעולם החדש להתמסרות אין זמן או מקום, כי היא קורית כל רגע. היא ההסכמה לראות כל רגע כשלם ומלא, היא הסכמה לראות תנאים, הגדרות והרגלים שהאמנתי להם ולבקש לראות אחרת. בכל זמן, בכל קונפליקט, בכל כאב, בכל אדם. התמסרות היא אמירת כן מלא לדברים גם כשהמחשבות שלי אומרות לי אחרת. 

המציאות שנוצרת היא, שאני מוכנה להתקרב גם כשאני לא מבינה, גם אם זה לא בדיוק עונה על התמונות שיש לי בראש, גם כשאין לי שום אינטרס או שליטה על התוצאות. אני אומרת כן ונזכרת ששום דבר אינו כפי שהוא נראה, כי מה שנראה זה רק צורות והגדרות. אז אני יכולה לחיות מתוך האנרגיה האחת הזורמת בכולם ואני לא מחושבת אלא חיה מאוד.

”איכה? הנני”.

מושגים קשורים

אודות המחבר

השארת תגובה