חיים
אני יכולה להמשיך לחיות ככה תמיד, חופשיה, מפלרטטת, חזקה. לכאורה.
אני יכולה לנסוע לאן שאני רוצה ומתי ועם מי. איך שבא לי ומתי.
אני יכולה לצאת להרפתקאות משוגעות מסביב לעולם כל רגע, להיות עם מי שבא לי ואיך.
וזה מפתה. מאד. פשוט להשאר ככה.
אבל אני כבר לא יכולה להתעלם ממשהו אחר שנובט שם עמוק, בתוך הבטן שלי, משהו שהספיק לו מאופציות ואפשרויות אין סופיות משהו שיודע שהחופש הזה, בצורה הזו. נגמר זמנו. ולא כי זה רע, אנשים סביבי חיים ככה כל החיים, אני יודעת גם כמה שזה ממכר.
אבל אני מסתכלת על חברה שישנה אצלי על הספה, הכל פתוח לפניה ולאן שתנשוב הרוח תנשוב גם היא ופתאום אני לא מקנאה בה בכלל. נגמר לי להתעסק באחר כך, נגמר לי להתעסק במה שיהיה בקיץ, או בחורף או בעונה שהיא לא עכשיו, נגמר לי לדעת שכולם עכשיו שם ואחר כך הם יהיו שם. כי ככה זה. אז מה ככה בשבילי?
אני מסתכלת בפרצופים סביבי, הגבר שאני איתו והגבר שאיתו הייתי , וחושבת כמה באמת האמנתי שאני מבינה ושולטת במה שקורה ויכולה להחליט או לשלוט על מה שיקרה. שטויות.
החיים, הם גדולים יותר מדיסני . ובטח תסריטאים יותר מופרעים ממנו .
החיים, אם רק נותנים להם רגע יכולים פתאום , רק מתוך זה שהחלטתי , שאמרתי כן, לסדר את כל הקלפים מחדש, איזה, הם בכלל עוברים פתאום לשחק כדורגל.
הכי קשה תמיד היה לי לדעת מה אני רוצה, באמת, היה לי קשה לשבת רגע בשקט ולהקשיב בבאמת למה פועם אצלי, הכי קל לי ללכת לפי מה שצריך או מה שנוח לאנשים או מה שהם רוצים, זה תמיד היה ככה, לא ממקום של לרצות דווקא אבל כזו הייתי תמיד, זורמת, מטפלת , מקשיבה קודם לכל הדעות והקולות שבעולם ורק אחר כך רואה.
ופתאום מצאתי את עצמי מול החלטה חשובה כמעט גורלית, איך אני רוצה שתראה המשפחה שלי, ומי יהיה האבא של הילד שלי. ושוב כל הקולות והעצות וההפחדות וגם כל האהבה והתמיכה של כולם והכל היה ענקי ומפחיד ומבלבל ושוב מצאתי את עצמי לא יודעת. מה . אני . רוצה.
ברגע אחד של שקט. לא מצאתי את מה שאני רוצה , זו בכלל לא הייתה השאלה הנכונה לשאול כל הזמן. אלא יותר, מה בתוכי הגיע זמנו.
לנוח . לקבל החלטה, ואז להתחיל לצעוד בלי לדעת את הדרך או לאן היא מובילה פשוט להפסיק לשבת על הגדר ולתת מתוך אהבה גדולה לחיים לנהל את התסריט. בחיי שלא חשבתי שהוא יצא מופרע כל כך.
פתאום גם הבנתי מה ההבדל בין כל האפשרויות פתוחות ואני מבולבלת לבין כל האפשרויות פתוחות כי ככה זה תמיד, זה לא באמת קשור להחלטות שלי או למעשים שלי, זה ככה , זה בא מתוך הקשבה לתנועה שנפתחה לא מתוך זרימה בלתי תלויה בזרם של החיים. הבנתי שכל האפשרויות טובות באותה מידה ובשום אופן לא קשורות לכמה והאם אהיה מאושרת. מי יהיה האבא של הילד שלי ואם בכלל יהיה לו כזה לא יכול לשנות , באמת, את כמה שמחה אהיה עם הילד שלי.
ברגע שהתחלתי לצעוד , האפשרויות כמו נפתחו מעצמן.
ברגע שהתחלתי לצעוד, גברים ודברים הופיעו בכל אחד מהם הייתי יכולה לבחור והייתי יכולה גם שלא.
ברגע שהתחלתי לצעוד, כל הקולות סביב גם החריפים ביותר נשמעו כמו אהבה ורק אליה הקשבתי, רק אליה.
ברגע שהתחלתי לצעוד , לאט לאט גם יכולתי להתחיל להוביל, ולסחוף את כולם אחרי.
השארת תגובה
