ייאוש

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

אנו רגילים להתייחס לייאוש כאבדן תקווה, אכזבה גדולה, תחושה עמוקה של חוסר משמעות, של רפיון וחידלון.

ייאוש עולה, כשאנחנו מכירים בכך, שמה שרצינו לא יקרה, שמה שציפינו לא יגיע, שמה שהתאמצנו בשבילו לא צלח ושמה שביקשנו למנוע – קרה.

התחושה שעולה היא של חוסר טעם, של חוסר תכלית, של עייפות גדולה ועמוקה רבת שנים.

במציאות שכזו האדם כמו נובל, מאמין בחוסר החיים שנמצא במקום בו כבתה התקווה. חוסר רצון לעשות וליצור, חסך במוטיבציה לעשות ולשגשג. קיבעון. כהות חושים.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

ייאוש הוא מצב הוויה בו, מה שלא קורה וגורם ייאוש הוא בעצם מה שמזכיר לנו, שאנחנו חיים מול תמונות, מול פסלים ומסכות. כאשר אני רואה, שהייאוש קורה רק לאור סימנים שהציבו בני אדם והאמינו שהם האמת או שהם חיוניים – אני מזהה את עבודת המיינד.

כשאני מסכימה לכאוב, מסכימה להתמסר למה שקורה גם כשהוא לא מוצא חן בעיניי, איננו מובן לי או נראה גדול ממידותי, מצב של יאוש וחוסר אונים הוא השער שלי. זהו המצב שבו כל מה שאני יודעת לא מביא לי ערך ולעיתים קרובות מפריע לי להרגיש את האמת ולהבחין אותה מן הבילבול.

המציאות שנוצרת כשייאוש הופך לשער קוראת לי להסכים להיות חסרת אונים ולא לנסות להשפיע, להתכנס אצל עצמי, ולקחת את מה שבא ואת איך שאני מרגישה -ואז לראות חדש. אז אהיה מבריקה. אז השבילים שיסומנו לא יהיו אלה של פתרון הבעיות של המיינד, הם לא יבקשו למנוע או לפתור וגם לא להיות מה שאני לא. השקט של הייאוש משקיט את הסביבה כולה ואפשר אז לשמוע את קול הנשמה ולדעת שהיא היא.

״יאוש בשבילי הוא המקום שבו הכנפיים שלי מקופלות, החכמה שלי מדברת ללא קול ובכלל אני בקושי שומע אותה ובכל זאת משהו מניע אותי ואני מרגיש בבית״