מתוך הכתבה המקורית: משתמשי טיקטוק ומעריצים של להקות קיי־פופ שריינו אלפי כרטיסים לאירוע בחירות של טראמפ בטולסה - ולא הגיעו. "מתיחת סוף שנה הכי טובה אי פעם".

במבט WHAT REALLY IS:

זו היתה הליכה ארוכה. עצובה. היא היתה עצובה לכל אדם שהוא אדם, שמרגיש אדם אחר. שמרגיש מה שהוא עובר. שיכול לתאר מה עובר בראשו.

זו היתה הליכה של אדם מוכה. מובס. מושפל עד עפר. אבל באיזו מלחמה? ואיך זה שמי יכול להכות כך את נשיא ארצות הברית?

ברגע שאנחנו מאמינים, שאנחנו דמות כלשהי, רעיון, דבר- נוצר לנו חיכוך עם העולם. זה מה שקורה לטראמפ – בגדול. בדיוק ברגע הזה – אני הופך לדבר נפרד, והעולם מתחלק לשניים – החלק המסוכן, כי הוא לא מתאים למה שאני זקוק לו ויכול להיות מכשול שיביא עלי את הפחדים שלי, ובדיוק באותו זמן – אני הופך להיות תלוי בחלק השני של העולם, כדי שייספק לי את צרכיי ויבטיח שלא יתממשו פחדיי מהחלק הראשון. זה מה שקורה כשאנחנו שוכחים שאנחנו חלק מתנועה אחת גדולה ומסתורית – אנחנו רואים את עצמנו כחסרים והעולם הופך מורכב, מסובך ומסוכן ואנחנו נטרקים מצד לצד. אז כאב הוא רק שאלה של זמן ופחד הופך להיות חלק בלתי נפרד מיומינו.

ההיפך הגמור קורה, כשאנחנו יודעים, שאנחנו יופי, חכמה ואהבה, וסומכים על כך שזהו הטבע שלנו. זה לא אומר כמובן שלא נפחד ולא נכאב, שלא נכעס ולא נעלב. אבל כשזה קורה, אנחנו יודעים שזה כרגע ככה, אבל זה חולף כי החיים הם תנועה. הכאב הוא פרי של הסיפור שמספרות לי המחשבות ולא של העולם ויחסיו איתי. העולם הוא אחד איתי, הוא שלם, ואין בו צדדים. הפחד איננו עולה כי משהו קרה או לא קרה, אלא כי הוא קרה או לא קרה כפי שרציתי או כמו שהאמנתי שאמור לקרות. הפחד עולה כי המחשבה מספרת לי שזה מסוכן לי, שזה באמת באמת יכול לעשות לי משהו.

הטבע שלנו, שהוא אחד ואהבה, לא נוצר על ידינו ואין ביכולתנו להשחית אותו. הוא שם, מחייה ומדויק תמיד. מה שאנחנו כן יכולים לעשות, הוא להתכחש לו, להתעלם ממנו, להמציא סיפור אחר ולדבוק בו ולהיכנס עם הראש בקיר. גם נשיא ארצות הברית.