מאז ומעולם אני מתכווצת מול גברים כועסים. אוף, שוב המילה הזו מכווצת, אבל ככה זה מרגיש לי בגוף, כמו לחץ בחזה ופעימות לב חזקות, כאילו אני נכנסת לאיזה אזור מסוכן שאני צריכה להישמר מפניו או לברוח. אבל אם אני צריכה להישאר, אז אני ממש מתקשה לבטא את עצמי מולם. אני כאילו נעלמת מאחורי הפחד שלי וכל כולי קורא רק לשרוד, רק לשרוד…

אני שואלת את עצמי הרבה למה זה ככה? כבר מזמן הבנתי שגדלתי מול אבא כועס ומצאתי אלף דרכים להתמודד עם הכעס שלו, מלהיעלם פיזית ועד להעלם מנטלית ופשוט להסכים, להסכים להכול עד שתעבור הסערה, העיקר שתעבור הסערה.

לאחרונה אני יותר ויותר מבינה ורואה את ההבדל בן הילדה והאישה שאני, ומתוך זה מתבוננת על איך עדיין קשה לי להביא את עצמי ואת האמת מולם. רואה איך אני עדיין נכשלת לעמוד באור מול הכעס שלהם. לפעמים זה יכול להיות גם מול סמכותיות או בטחון יתר. אני רואה יותר ויותר איך אני מגיעה ממקום פתוח ומוכן להפתעות, וכשעולה כעס או בטחון, אני מאבדת אחיזה וישר מרגישה שמי שמולי יודע יותר רואה יותר וצודק, וזה ישר עושה אותי טועה.

אני שונאת שאני טועה. וכל מה שנשאר לי זה להילחם על מקומי – שזו תמיד טעות, כי זה רק מעלה עוד ועוד כעס, ובהתאם אני נעלמת.

עם הגברים העצובים זה יותר קל לי, כי הם לא מאיימים עלי או לפחות אני לא מרגישה מאוימת, ואולי זה כי זה מעורר אצלי אמפתיה וטיפוליות ואולי כי אני מרגישה שאני יכולה לעזור.

עם הכועסים אני פשוט נעלמת. אני מרגישה כמו מול צונאמי, שיטפון של רגשות וצעקות שעולה מולי ומטביע אותי. בעיקר אני טובעת בפחד, שהוא יכעס עלי כל כך, שהוא יעזוב.

הבלבול

המחשבה מספרת לי, שאם מישהו יכעס הוא יעזוב, שאם אעז ואכעיס מישהו, הוא פשוט יבחר להתרחק.

לפעמים זה בדיוק מה שיקרה. אבל גם אם הוא יעזוב זה לעולם לא יגיד עלי כלום, ולא יהפוך אותי למישהי אחרת-או פגומה- או דפוקה- או לא יודעת להגיד את הדבר הנכון- או קטנה- או טיפשה.

הפחד מספר לי שהגבר יעזוב ואשאר בלי מישהו שידאג לי. הוא גם מספר לי שלדאוג לעצמי אני לא מסוגלת.

הפחד והאמונה הם שבעצם גורמים לי לשמור על עצמי ולהתכווץ. לא שום דבר ולא אף אחד אחר.

השער

ברגע שאני חושבת שאני צריכה לשמור על עצמי, אני מאמינה לתנאים ולהישרדות, ויוצרת יחסי תלות.

האמת היא שהתנועה היא לראות את העקרות בתקווה, שלשמור על עצמי יכול להוביל למשהו אחר מלבד סבל, כאב ונפרדות. אני יכולה לראות את העקרות במחשבה שגבר יכול לשמור עלי ולכן אני צריכה להיזהר לא לאבד אותו.

אני רוצה לראות מה קורה, כשאני מאמינה שאני צריכה שמירה, שיש משהו שצריך להתגונן מפניו. כשאני מאמינה שכאב מסוכן. כאב הוא לא מסוכן הוא רק כואב. ואין באמת שום עניין להישמר ממנו, לא כי זה יעבור ויהיה יותר טוב אלא כי כאב – כמו כל דבר, הוא שער להתעוררות – מהסיפורים ומהלופים האין סופיים שיוצרת לי המחשבה, מההרגלים הישנים שלי שאני מזדהה איתם וחושבת בטעות שהם אני.

לכן אם מישהו כועס, אני עדיין שלמה, גם אם הוא עוזב.

המחשבה שגבר יכול לשמור עלי היא עקרה כי אין ממה לשמור ולא צריך להתגונן משום דבר, להפך, אני רוצה להתערער, אני רוצה לפחד ולהתעורר. דרך זה אני רוצה לראות את הבלבולים שלי ואת הפחד ולדעת שהעולם נמצא בתוכי – אני לא יכולה ולא רוצה להיות נפרדת ממנו ולשמור על עצמי. אני רוצה להיות מטופשת ולעשות דברים לא הגיוניים מתוך התמסרות וגם הכנעה, אני רוצה למצוא דרך להביא רוך לכעס לא על ידי מלחמה והתנגדות אלא דרך אהבה ורוך – אני רוצה לעמוד מול הגבר הכועס שלי, להרגיש את הגלים עולים ממנו אלי ולא להיסחף במערבולת, לא להילחם בגלים, אלא למצוא קרקע נעימה ואוהבת שיודעת, ומחוברת לאמת שכעס לא יכול לערער. אמת שאני יודעת.