כעס

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

לרוב כעס הוא תגובה על עוול ואי צדק, פגיעה, כאב ונזק, שנגרמים על ידי אדם או קבוצה לאדם או קבוצה אחרים. תגובה שיש בה בקשה להשיב סדר על כנו, להחזיר את הסורר והסוטה מדרך הרע בחזרה לתלם, לראוי, למקובל ולהולם.

במובן הישן, כעס הוא גם רגש חזק ופוגעני כשלעצמו ולכן למדנו לרסן אותו, לכבוש אותו ולראות בו סכנה. האיפוק נחשב לאקט אחראי, שמבטיח שהחברה לא תתפרק והיחסים לא יתערערו, גם במחיר של דיכוי עצמי ושקר.

הבנה כזו של כעס יוצרת תרבות של הונאה, של צדדים שמנהלים מאבקי כוח או שביתת נשק, של חשד ושמירה על עצמי מפני האחר, של ״בערבון מוגבל״, של ״בתנאי״, של פחד כציר מרכזי.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

כעס הוא ביטוי של שכחה. הוא רגש חזק שעולה, כאשר אני לא זוכרת, שמה שקורה כרגע, בתוכי, בתוך האדם האחר ובינינו, הוא מראה.

המראה מאפשרת לראות את מה שמתרחש ברגע הזה בתוכי – מהן המחשבות שאני מאמינה להן, מהו הסיפור שהן מספרות, איך הן מפעילות אותי או עוצרות אותי ועד כמה, יחד עם זאת, אני זוכרת שאני אנרגית חיים יפיפייה ונצחית.

אם במקום להדוף או להיות נהדפת על ידי הכעס, אעצור כדי להסתכל בהשתקפות, אוכל לראות את המחשבה המבלבלת, שמשדרת סכנה ויוצרת סרט שמעלה כאב ופחד, ואוכל לבוא מחדש במגע עם אנרגיית החיים החזקה שאני, שהיא בעלת עוצמה ורוך וממנה לחיות את הצעד הבא.

ועוד משהו – הכעס עולה מן הפחד לפחד. הסכנה נראית מוחשית כל כך וגדולה כל כך, שאני מאמינה שאסור לי לעצור ולהרגיש, כי הרגש יטביע ויציף אותי, ואין ממנו תקומה. לכן, לא אעצור ומכאן גם תמיד אמשיך לפחד, כי לא התקרבתי מספיק לסכנה, כדי לראות שהיא איננה יכולה להחסיר ממני, לכבות אותי, לחנוק או לרוקן.

״היא לא שמה לב איך זה קרה. היא יכלה לראות איך מתוך רצון טוב, פחד שהנישואין יתפרקו וידיעה שהיא חזקה, היא נתנה לתנאים שלו לקבוע הכל. בשבילה זה היה תמיד תחנה בדרך, שער למקום אחר, ועכשיו, בתוך המשבר ששבר לה את הלב, יצא לו זעם טרי וחד מאד, שמחפש להכאיב״