לא שמתי לב. באמת. אני לא יודעת איך אבל לא שמתי לב לבדידות. הן נראות לי כל כך חזקות, כל כך יפות במובן העמוק של המילה, כל כך רואות ויודעות להישיר מבט, לפעול באמת ואז לכתוב על זה באלגנטיות חכמה כל כך. התפעלתי כל כך, שלא שמתי לב לבדידות.

אבל היום , כשנפרדתי בחיבוק ויצאתי לדרכי הביתה, לילדים ולכתיבה, לכלבים ולארוחת שישי שמתארגנת לה כדי שאסיים לעבוד מחר, לא יקח לי הרבה זמן לפני שהילדים יבואו…אז, ממש לפני שסגרתי את הדלת אחרי, ראיתי את החיוך ואת המבט שמחזיק את הדמעות, ראיתי את השקט החשוך מוסתר, כדי שלא אראה ולא אדאג.

ראיתי גם את הלבד הכואב, כשהיא שאלה אותי, אם באמת לא שמתי לב שהיא המון לבד, שאין לה למי להרים טלפון כדי ללכת יחד לסרט, שכולם נשואים ועם ילדים, שכולם עסוקים בחייהם, ולה אין אף אחד מיוחד משלה. והיא מוסיפה ושואלת- את יודעת מה זה לחזור מהעבודה, (שהיא עושה נפלא באופן מיוחד), לבית ריק? מה זה כשאין לך אף אחד ששואל או דואג, מפנק או נורא מחכה לדעת אייך היה יומך? ואני שתמיד חיכיתי לזמן שקט, שיהיה לי קצת ממנו, לכתוב, ללמוד, לשתות קפה חם או לישון –לא שמתי לב. לא חשבתי. לא…

ראיתי גם אותה שמתאפקת ומבליגה, מבקשת לשמור ולא לפרק, כי אין לה מקום משלה ואין לה ברירה אלא להיות במקום לא שלה. היא מודה ורואה את הטוב, יודעת שיש הרבה ברכה בדרכה, ובכל זאת…בכל זאת אין לה מקום משלה. והיא כל כך היתה רוצה.

גם פגשתי אתמול את זו הלוחמת, מובילת מאבקי הצדק, שנעזבת שוב ,מכאיבה שוב, והיופי שלה נקבר שוב תחת כעס ותסכול. שוב בודדה.

איך לא שמתי לב לבדידות. ראיתי את העובדות. נגעתי בכאב. הכרתי את הסיפורים. ראיתי את הרצון החזק כל כך להיות אהובה ורצוייה, להיות נבחרת. ראיתי את הסיכסוך הפנימי, את הפחד לומר כן ולהסכים באמת לצד הרצון העמוק והעתיק לא להמשיך להיות לבד.

אבל בכל זאת, פיספסתי את הבדידות.

פיספסתי לראות באמת מה זה לחיות, כשאין לך תיקווה שהיא תיפסק.

הבלבול

המינד מספר שאם אהיה יחד, אאבד את הגבולות שלי ,את הרצונות שלי ואהיה חייבת להתפשר לרצונות וצרכים של מישהו אחר ושזה יבוא בטוח בטוח על חשבוני. אם אציית לבקשה של אחר זה יפחית מכבודי ואהפוך להיות לא שווה או פחות או קטנה , אם אעשה את זה פעם אחת אהיה מחויבת לעשות את זה כל פעם וזה לא יהיה הוגן. לא שוויוני.

ביחד מביא ויתור על עצמי כי אף אחד לא יכול לראות אותי באמת ולדעת בדיוק מה ואיך בדיוק לעשות כדי שאהיה מרוצה.

ביחד מביא עומס כי צריך להתחשב בעוד מישהו במקום לעשות בדיוק ומתי מה שרק אני רוצה.

השער

האמת היא שאנחנו מאסטרים בלהיות לבד. וזה מספיק. די עם זה כבר.

דרך האחר , דרך להתקרב כשקשה, לנשום את האחר עד תום ולהכניס אותו עמוק פנימה נוכל להתקרב לעצמנו באמת.

דרך לציית לקולו של האחר , שמבקש או לפעמים אפילו דורש משהו שמנוגד לרצונות שלנו אנחנו יכולים לשמוע את קולה של נשמתנו שמבקשת בדיוק את אותו הדבר.

אהובים בכל הצורות שלהם הם השתקפות של השיעור הנשמתי , של מה שהגיע זמנו בחיינו לראות ולהגיד כן. בהתמסרות ולא בפשרה.

זו כוחה של אהבה.