מצד אחד:

ההסכמה להסכים שאנחנו בני חלוף היא כנראה הקוץ והפרח של להיות בן אדם. יחסינו עם המוות, שהם יחסינו עם החיים – הם המשפיעים העיקריים על יחסינו אחד עם השני. 

מה אם הייתי מסכימה להגיד לעצמי שהזמן שלי על הכדור הזה הוא זמני מאוד. ואולי כך גם זמנם של בני עמי. שום תרבות אינה חיה לעד וההיסטוריה הכתובה ובוודאי הלא כתובה מלאה בסיפורים, גיבורים, שפות וחוכמות שהיו ונשכחו. האין זו דרך טבע? 

אם הייתי מסכימה להיות בשקט עם העובדה הזו – שאני אעלם, וילדיי יעלמו, בגדיי, יומניי, מילותיי, חפציי, חוכמתיי, יופיי, אהבותיי, יעלמו. איך זה היה משפיע על חיי?

עכשיו עולה בי קול שנוזף – את יפת נפש ורוחנית, אם היה מישהו קם להורגך, לא היית קמה להורגו? 

אני לא ממהרת לענות. אולי כן. אבל האם זה שקהילה אחרת מתרבה בשכנות אלי אומר שהיא קמה להורגי? 

ונגיד שאין לה כוונה להורגי אבל לאט לאט ואולי אף בחוסר מודעות היא משליטה עלי חוקים ומגבלות, נוגסת מפרנסתי וממרחב המחייה שלי, מתי מגיע השלב שזה הופך ל״צדדים״? מתי מגיע השלב שבו אני נעמדת על רגליים אחוריות ואומרת ״לא עוד״ ומגנה ותוקפת או נכנעת ומקבלת או עוזבת. כך זה גם בטבע, לא? 

אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לומר שזה ככה בטבע כל פעם שנוח לנו..?? 

הרי אנחנו לא כשאר החיות והצמחים. אנחנו כן ואנחנו לא. יש לנו יכולת לראות את עצמנו מחוץ לעצמנו. כלומר, מחוץ למחשבות וההרגלים שלנו. אז מה יקרה אם אקרא ״תיגר״ על מה שאני קוראת לו ״הטבע שלי״ ואשאר אשאר על הרגליים האחוריות עוד קצת, בלי שיווי משקל, ואסכים לפחד ליפול, ואסכים לפחד למות, כי יכול להיות שזו המשמעות של ליפול באמת. מה אם אסכים לוותר על כל מה שחשבתי שיש לי וששלי ושהוא אני – אך לא ממקום תבוסתני אלא ממקום שמסתכל ישר בעיניים למי שקורא לעצמו הצד האחר?

אסתכל לו בעיניים ואשאל אותו האם באמת אין דרך? האם זה באמת אתה או אני ואין מקום לשנינו? אשאל האם הוא יכול לדמיין חיבור שיביא ברכה, שיגלה חדש בתוכו ובתוכי ולכל מי שסביבנו? אשאל אותו אם הוא רוצה? אשאל את עצמי אם אני רוצה? או לפחות מוכנה? 

אבל נראה לי שבשביל זה אני באמת צריכה להסכים לנוח בידיעה שאולי זה הסוף שלי.