מתוך הכתבה המקורית: ״בתוך כ–25 שנה יהפכו הלבנים לעוד מיעוט באוכלוסייה האמריקאית. המהפכה השקטה הזאת כבר לא כל כך שקטה, וכעת הרפובליקאים משכנעים את תומכיהם שיש מאחוריה תוכנית גדולה: להחליף אותם.״
מצד אחד:
ההסכמה להסכים שאנחנו בני חלוף היא כנראה הקוץ והפרח של להיות בן אדם. יחסינו עם המוות, שהם יחסינו עם החיים – הם המשפיעים העיקריים על יחסינו אחד עם השני.
מה אם הייתי מסכימה להגיד לעצמי שהזמן שלי על הכדור הזה הוא זמני מאוד. ואולי כך גם זמנם של בני עמי. שום תרבות אינה חיה לעד וההיסטוריה הכתובה ובוודאי הלא כתובה מלאה בסיפורים, גיבורים, שפות וחוכמות שהיו ונשכחו. האין זו דרך טבע?
אם הייתי מסכימה להיות בשקט עם העובדה הזו – שאני אעלם, וילדיי יעלמו, בגדיי, יומניי, מילותיי, חפציי, חוכמתיי, יופיי, אהבותיי, יעלמו. איך זה היה משפיע על חיי?
עכשיו עולה בי קול שנוזף – את יפת נפש ורוחנית, אם היה מישהו קם להורגך, לא היית קמה להורגו?
אני לא ממהרת לענות. אולי כן. אבל האם זה שקהילה אחרת מתרבה בשכנות אלי אומר שהיא קמה להורגי?
ונגיד שאין לה כוונה להורגי אבל לאט לאט ואולי אף בחוסר מודעות היא משליטה עלי חוקים ומגבלות, נוגסת מפרנסתי וממרחב המחייה שלי, מתי מגיע השלב שזה הופך ל״צדדים״? מתי מגיע השלב שבו אני נעמדת על רגליים אחוריות ואומרת ״לא עוד״ ומגנה ותוקפת או נכנעת ומקבלת או עוזבת. כך זה גם בטבע, לא?
אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לומר שזה ככה בטבע כל פעם שנוח לנו..??
הרי אנחנו לא כשאר החיות והצמחים. אנחנו כן ואנחנו לא. יש לנו יכולת לראות את עצמנו מחוץ לעצמנו. כלומר, מחוץ למחשבות וההרגלים שלנו. אז מה יקרה אם אקרא ״תיגר״ על מה שאני קוראת לו ״הטבע שלי״ ואשאר אשאר על הרגליים האחוריות עוד קצת, בלי שיווי משקל, ואסכים לפחד ליפול, ואסכים לפחד למות, כי יכול להיות שזו המשמעות של ליפול באמת. מה אם אסכים לוותר על כל מה שחשבתי שיש לי וששלי ושהוא אני – אך לא ממקום תבוסתני אלא ממקום שמסתכל ישר בעיניים למי שקורא לעצמו הצד האחר?
אסתכל לו בעיניים ואשאל אותו האם באמת אין דרך? האם זה באמת אתה או אני ואין מקום לשנינו? אשאל האם הוא יכול לדמיין חיבור שיביא ברכה, שיגלה חדש בתוכו ובתוכי ולכל מי שסביבנו? אשאל אותו אם הוא רוצה? אשאל את עצמי אם אני רוצה? או לפחות מוכנה?
אבל נראה לי שבשביל זה אני באמת צריכה להסכים לנוח בידיעה שאולי זה הסוף שלי.
הערה לקורא/ת:
בפוסט זה הננו משתפות שתי דרכים להסתכל על הכתבה והנושא המדובר. דרכים אלה אינן ״או-או״ אלא הן משלימות אחת את השניה. שני צידי ה – ∞ (אינסוף).
ההסכמה לתת בתוכי מקום לכל הקולות שמדברים בי, מבלי להיאחז באף אחד מהם – מאפשרת לי להיות במתח שבניהם, ומתוכו לתת לרגע הזה לדבר ולהוביל אותי. קריאה מהנה.
מצד שני זה נשמע יותר ככה:
אולי מספיק עם השוויון בשם השוויון? בהחלט לכל אחד מגיעה הזדמנות שווה לקבל אחריות אבל האם כל אחד יכול לקחת אחריות? ועל מי? ומה זו אחריות בשבילו ואיך זה משפיע עלי, כשכנה שלו או כשותפה שלו בעולם הזה?
האם אני רוצה לתת את המושכות של חיי לאנשים שמאמינים שאישה היא רכוש למשל? או שלשקר זה מהלך לגיטימי כדי להשיג מה שאתה רוצה? או שלהכות אדם אחר בגלל דעותיו זה מעשה אחראי?
אם אני לא פוליטיקלי קורקט, אז אני רוצה לשאול מה הם הערכים שעומדים בראש ובלב התרבות של האוכלוסיות שמתרבות ומבקשות שוויון בעמדות מובילות בחברה שבה אני חיה?
חשוב לציין שלא מדובר על צבע עור או DNA של בן אדם אלא התרבות והחינוך שעליו הוא גדל. על השורה התחתונה שעל פיה הוא מקבל החלטות ועל היכולת שלו לעצור, להתבונן, להרגיש, להקשיב, ללמוד מהאחר ולבקש לראות חדש – קודם כל על עצמו.
שאלתי מתאמן שלי שכעס שקיבלו את אישתו לעבודה ולא אותו וטען שזה בגלל אפליה חברתית. ״את מי אתה היית בוחר אם היית צריך לבחור, אותך או אותה?״ שאלתי אותו.
״ברור שאותה״. הוא ענה.
מה אם נסכים לומר בכנות את מה שאנחנו רואים – שיש קהילות ותרבויות שכוח, שפה שמצווה ומדכאת, קללות, בוטות וגסות, מחיקת האחר ורצון שיושמד זה משהו שמושרש עמוק בהתנהלות שלהן וכך הן מנהלות את סביבת החיים שלהן גם בלי קשר לדיכוי או אפליה חיצונית.
האם זה אומר שזה ״מה שהם״? שזה הטבע שלהם? שהם אנשים רעים או חלילה נחותים? בהחלט לא. ומי בכלל יכול להגיד דבר כזה על מישהו? אבל האם זה אומר שהם מייצרים כאב, סבל, אלימות וחיכוך שמקשה מאוד על יצירה ופשטות ואהבה להתממש, שלא לדבר על לשגשג? כן.
אז אני כן רוצה לשאול את עצמי – איך זה יראה אם הם הרוב? אם הם יחזיקו במושכות וינהלו את העניינים?
ואני ממשיכה ושואלת מכאן,
אז כשרואים שיש פער, בא האדם המוביל ואומר- ״אז בואו נלמד אותם ונראה להם״. אז אומר האדם שחי תחת הובלה של מישהו אחר – ״שלא תעז ללמד אותי ולהגיד לי איך אני צריך להיות.״
אז מה יעשה האדם שמבקש להוביל מתוך ידיעה שכולנו אחד ומחוברים ועם זאת שונים מאוד? ואיך יוביל אדם או קהילה שאין בהם בקשה להיות מובלים אלא ממש בדיוק להיפך? רצונם הוא להישאר כפי שהם ואין זה משנה להם בכלל אם סבל וכאב הוא מנת חלקם של שכניהם או אפילו של בני הקהילה שלהם. בנות הקהילה.. לרוב.
מה נעשה אז? נניח לזה? נכבד את התרבות של כולם? איש איש באמונתו יחיה? וימות? וימית?
הדבר היחיד שאדם באשר הוא יכול וחייב לעשות הוא לאמץ חיים רוחיים. משמע – לדעת שאנחנו לא דמות או צורה אלא פלא, מתורין המתגלה לעצמו. ולצד זאת להכיר באמת שאנחנו, איננו הצרכים והפחדים שלנו. הם רק משהו שיש לנו. ולפעמים הם גם נעלמים. הם לא מה שאנחנו ובוודאי לא כל מה שאנחנו. ההתעוררות הזו נעשית על ידי בני אדם. זהו מסע אישי של אדם עם טבעו, עם אלוהיו. לפעמים נעשה את המסע הזה לבד ולפעמים בקהילה, לפעמים בסביבה מעצימה ותומכת ולפעמים נלמד את האמת דווקא כי אנחנו נהיה אלה שנשמע אותה, בתוך סביבה מבולבלת ואבודה.
מה יעשה מנהיג ומה התפקיד של מנהיג בימים האלה, כשמספר רק כל כך של אנשים לא שמעו בכלל על אפשרות של חיים רוחיים, או שעבורם הרוח היא רעיון יפה ורחוק, ובינתיים עליהם לעשות לביתם כי זהו הדבר האחראי בעולם של ״אדם לאדם זאב״.
אבל מה אם האדמה בשלה ומה אם האנושות מוכנה? מהו המעשה האחראי כשאני נטועה בידיעה שאהבה היא הכוח החזק ביותר ביקום ובו בזמן אני יודעת שבן שיחתי אינו בהכרח יודע את זה?
כשאני אומרת אמת ומדברת אהבה זה נרשם בדברי הימים. מה שיקרה אחר כך הוא מעבר לבינתי. אבל זה שהיה האדם הזה, שדיבר ואמר והזכיר, גם אם אחר כך צלבו אותו או עינו אותו או שהוא עצמו התהפך ושכח – אולי זה לא משנה – כי מה שנאמר – כבר קיבל מקום בעולם. ומכאן, נחיה ונראה. צעד גדול לאדם וצעד קטן לאנושות.
עוד יכול לעניין אותך
אימונים
אימונים אישיים מה שבאמת חצי שעה או שעה. בזום או פיסי אימון הינו מרחב של היזכרות במה שאנחנו באמת, ולא מה שהמחשבות מספרות לנו. זה
המילון החדש
המילון החדש המילון החדש נובע מתוך הקשבה לכוחה העצום של שפה ביצירת עולם של משמעויות. שפה יכולה להיות מכשול כשאינה מדויקת, או להיות צוהר לאינסוף
הספר
הספר – מה שבאמת גלול מטה Julie Gautier © הטבע האמיתי שלנו נמצא כאן. בכל רגע. עכשיו. לא אנחנו עשינו אותו ולכן אנחנו לא יכולים
הירשמו לניוזלטר (חודשי) לקבלת עידכונים על המתרחש והמתחדש ב-What Really Is: