בהשראת התערוכה והכתבה  – ״מה שבאמת״ / רות בר שלו

הזמן מספק את המבנה והסדר, שגורמים לנו לחוש ביטחון. ותחושת הביטחון היא בדיוק זו שמחזקת את העולם שהמציאו בני האדם, כמו הולוגרמה רחוקה ממה שטבעי וכופרת בדברים כפי שהם. תחושת הביטחון שברירית כל כך, זמנית כל כך, כמו כל דבר לא אמיתי.

היא דורשת מאמץ גדול כל כך , עבודת תחזוקה מוקפדת כל כך ושותפים מפחדים כל כך, שיהפכו את העבודה הקשה הזו לכדאית. וגם אז, היא לא.

אבל מה קורה לנו כשאנחנו נזרקים מחוץ לזמן, או כשהוא פשוט נגמר? מה העיניים שלנו רואות, מה השכל מבין ומסביר, כשזמנים מתנגשים, משולבים זה בזה, ובעצם יוצרים שום מקום, אל-זמן?

בדיוק שם נמצא צוהר ישיר לטבעם של הדברים. לאופן שבו הם נוצרו ולאופי האמיתי שלהם. בדיוק במקום שבו נגמרים הסדר, הסיבות והתחזיות, ממש במקום וברגע שבו המשמעות קורסת, עולה ידיעה. היא איננה תוצאה של הוכחה ואיננה מחפשת לגרש ספק או להשיג הוכחות ווודאות. היא עולה מצניחה מוחלטת מן המגדל הגבוה של ההבנה וההגיון. אין לה סיבה וגם אין אפשרות לתקף אותה. וזה לא משנה.

הסדק במציאות, החרך בהגיון, החור בהמשכיות, שם רואים באמת. שם אנחנו איננו כבולים לחוקים שהמצאנו, אנחנו לא יכולים להגיע לקצה כי אין מה שיגיע לקיצו, ואפשר לנוח ביופי, שלא אנחנו עשינו אבל הוא עבורינו ואפילו, כשמסתכלים טוב, הוא אנחנו.

***