סליחה

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

לרוב סליחה נאמרת, כשאני מרגישה שפגעתי במישהו ואני מצטערת על הכאב, העלבון, הפחד או הכעס שהוא מרגיש. הנחות היסוד שמנחות אותי כשאני מבקשת סליחה הן – שיש בכוחי לפגוע ולהכאיב לאחר ושאם האחר כואב – זה רע, מזיק ודורש תיקון מיידי.

במובן הישן סליחה היא רגש של אמפתיה כלפי הזולת וכן מילת נימוס המצביעה על ענווה או יכולה להעיד על רגשות אשמה שמגיעים מתחושת חוסר ונקיפות מצפון.

חיים מתוך אמונות אלה לגבי כאב והנזק שהוא גורם, הופכות יחסים למקום מסוכן שעלי לשמור ולהישמר בהם. אמונה שכזו הופכת את החיים למורכבים וזהירים ותנועה אותנטית, פשוטה ואמיתית כמעט אסורה בהם.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

סליחה היא רטט של אהבה.

כשאני רואה ויודעת את טבעי, את האור האין סופי שאני, אני רואה גם את אורו וטבעו של כול אדם באשר הוא, ויודעת שאין דבר בעולם שיכול לפגוע או להמעיט באור אף פעם.

במציאות כזו אזמין את עצמי תמיד לראות מעבר למעטפת הזהות שלי ושל האחר. אני יכולה לכעוס ולהיפגע, ואפילו לרצות להכאיב בחזרה, אבל אם אזכור שאלה רק זהויות, ביטוי מתחלף של תנועת חיים מסתורית, אז במקום סליחה תגיע קירבה ממקום אמיתי של ענווה ושלמות, מתוך ידיעה שגם מחשבה שמובילה לכאב וטלטלה היא מבורכת עבורי ועבור כל אחד. היא מבורכת מעצם היותה שער לעבור בו, שער המאפשר לראות מי אני באמת לעומת מי שחשבתי והאמנתי שאני.