ענווה

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

אפשר שהתרגלנו לחשוב שענווה היא הדרישה לזכור, שבן האדם הוא בסופו של דבר חסר אונים וחסר כוח, שייצרו מעביר אותו על דעתו, שזו רק שאלה של זמן, עד שיכאיב ויזיק, ייקח את מה שלא שלו. לכן, עדיף ומוסרי, שלא יתרברב, שלא יחשוב גדולות על עצמו, שלא ישאף ויחלום. כך ימנע נזק ויקטין את עוצמת הנפילה.

במציאות כזו אנשים מפחדים להביע בעצמם אמון ולברך ברבים על אהבתם ותשוקתם לעצמם או לפועליהם. הדיבור זהיר, מתוך הפחד שיחשבו עלי, שאני שחצנית או שוויצרית או שבעתיד יתגלה שהתלהבתי לחינם. הכל מדיד ומועד למשפט הוכחה, לכן אני מקטינה את עצמי ומונעת מאחרים את הברכה, היופי והחכמה שנובעים ממני.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

ענווה היא ההכרה בכך, שאנחנו משתתפים בהתרחשות פלאית, מונעת על ידי חכמה גבוהה.

להיות משתתפים משמעה, שאני הולכת בעולם, כשאני יודעת, שאיני יודעת למה קורים הדברים בחיים, מה משמעותם ומה תפקידם בחיי כמו גם מה תפקידי. אני גם יודעת, שאינני אמורה לדעת, משום שאינני המכוונת והשולטת בארועים, שיקרו או שלא יקרו.

השתתפות מלאה, מבורכת ואחראית תבקש ממני להתמסר למה שקורה, במקום להתווכח איתו, לתת להתרחשות להשפיע עלי עמוקות, לא להתנגד ואז לדעת את ההבדל בין מה שהתרגלתי לחשוב על עצמי ועל העולם לבין היופי והחכמה שאני פוגשת, כשאינני מסתכלת מבעד למסך שהם יוצרים.

התעוררות. להשתתף בפלא.

“אלוהים – תן לנו את החסד הטהור, תן לנו את האמונה ואת ההיגיון, תן לנו את הפשטות שתהפוך את נשמותינו למראה שתשקף את דמותך”

חזרה למילון החדש

לקריאה נוספת