מתוך הכתבה המקורית: כשאלביס, ג'ון לנון, קורט קוביין ומייקל ג'קסון מתו, פרחו תיאוריות קונספירציה לפיהן כולם בעצם חיים. מדוע הפכו התיאוריות הללו לכה פופולריות ועמידות לאורך זמן?
במבט WHAT REALLY IS:
לפני 10 או 15 שנים, היתה משמעות אחרת לאימג׳ים כהוכחה למשהו. לא לכל אחד היה פוטושופ, ומצלמה בסמרטפון. כמה פעמים בזמן האחרון עוברת בנו השאלה אם משהו שאנחנו רואים הוא אמיתי או מפוברק ?
יש הרבה זויות לנושא הזה, תרתי משמע, אבל מה שמעניין אותי כרגע זה – זה הולוגרמות.
אנחנו חיים בעידן של סלבריטאים. אנשים שכולם מכירים, אבל אף אחד (כמעט) לא באמת מכיר. יש זהויות על מסך, שהקשר בינן לבין המציאות הוא דליל. לא פלא אפוא שאפשר לספר סיפורים .
לפני כמה שנים הייתי בסדנה של עבודת רגשות (למדנו מחדש להרגיש). בערב הפתיחה, המנחה עשה מבוא, מבריק, שבו הוא הסביר והראה, שמה שאנחנו קוראים לו מציאות, הוא סיפור . ואנחנו התרגלנו לספר לעצמנו ולעולם סיפור כואב, שבו אנחנו קורבן, שאנחנו סוחבים אותו לכל מקום וענין. ומנגד – למדנו גם לספר סיפור טוב. אנחנו ״כותבים״ לעצמנו סיפור חדש, בו אנחנו מתגברים, מתבגרים, לוקחים אחריות, מתעוררים. ואז הוא השאיר אותנו עם השאלה – מה אמיתי? הסיפור של הכאב או הסיפור של היופי?
(אני מעבירה את זה בפשטנות נוראית… סלחו לי… ) משום מה החוויה הזו, של להיות פעורה מול שאלתו, עלה בי. אני אזרתי אומץ, וברוב חשיבות אמרתי- ״ברור שהסיפור של היופי״. והוא פשוט חזר אלי עם אותה השאלה- מה יותר אמיתי, הסיפור של הכאב או הסיפור של היופי? חצי מהאנשים בחדר כבר התחילו לקלוט, היו שצחקו, היו שזזו בחוסר נוחות. אני נשארתי תמוהה, (גם קצת נעלבת וקצת כועסת), מה זאת אומרת?? מה אתה רוצה להגיד? שאם זה סיפור זה לא אמיתי??
ישנן עובדות. ישנם דברים שקורים. המיינד שלנו רגיל לחבר נקודות, להסיק מסקנות, לספר סיפורים. התדר של זה שונה מהבנות, שעולות בנו מהתגלות ומראייה, שהן חכמה שנובעת מהנשמה. לפעמים המדרון הוא ממש חלקלק. מאית שניה- וסטינו. זה הרגל נורא חזק.
אז אם נרפה מהרעיון שצריך לדעת (שהוא זה שמניע את הניסיון לאושש או להפריך), אם נסתכל על מה שקורה בדלת אמות וגם בעולם הגדול ש״בחוץ״ בלי להיענות לנטייה להסביר- נהיה פנויים יותר להרגיש. נהיה זמינים יותר לרגע הזה, למה שהוא מביא ולמה שהוא מבקש.
״זה לא אחראי״ המיינד יכול להגיד. וסביר שיגיד, אולי אפילו יצעק ויאיים. אבל אם נמשיך להיות המרחב שכל זה מתרחש בתוכו- התנועה הטבעית תניע אותנו, ואהבה תהיה הניחוח והטעם של מה שיבוא לקראת.