פשרה

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

לרוב נחשוב שפשרה, היא ויתור. היא הסכמה לקבל פחות, שיהיה לי פחות, כי אין לי ברירה או כי המחיר שבלא להתפשר גבוה מידי או לא מוסרי. כשאדם מתפשר הוא בא מתפיסת העולם שאומרת – אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

במציאות כזו כל צעד לכיוון כלשהו או בחירה כלשהי, מחייבת לשלם מחיר. חיים ב או -או ומאמינים שזו גישה אחראית ולא חמדנית אבל תוך כדי הכל מחושבן ומחושב. הכל תלוי בסדרי עדיפויות. האחד על חשבון השני. נפרדות.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

פשרה, אין דבר כזה. כשאנחנו אומרים פשרה, אנחנו מניחים שיש מצב רצוי ואנחנו איננו יכולים להגיע אליו או שהמחיר בדרך אליו גבוה מידי או מסוכן מידי. אבל מה שבאמת קורה, הוא שהרגע הזה, בדיוק העכשיו, הוא מה שכאן. ורק הוא. כל השאר אלה מחשבות ותסריטים מדומיינים על ידי השכל, שמבקש וודאות.

מכאן, מה שארצה לעשות ובעצם, כל שאני יכולה לעשות, הוא להיות עם מה שמגיע אלי. להיות עם מה שנוגע בי, ברגע הזה. לנשום אותו פנימה ולתת לו לשוט בתוכי, לנער ולעורר אותי, להרגיש את מה שמתעורר ולראות אמונות שראיתי כאמת הולכות ודוהות.

עכשיו אני יכול לזהות את הטבע האמיתי שלי מול הסיפור שמסופר על ידי המיינד עכשיו. יכול להיות שאראה שזה זמן ללכת או לעזוב, אבל לא יהיה לזה מחיר. זה פשוט יהיה מה שיקרה. וגם אם אכאב – אז אכאב וזה יהיה חלק ממה שקורה. תחושת הפשרה או המחיר היא ההיאחזות באופציה האחרת. אך בתנועה אין אופציות, המצב הוא מה שהוא ואני נעה בתוכו ולומדת את החכמה הטבעית לעומת החכמה המתעתעת שעשויה ממחשבות. מכאן שאין לאן להגיע ואין סדרי עדיפויות. מתוך הרגע הזה עולה בהירות שתעצב את הרגע הבא- חד, מדוייק ונותן חיים.