מתוך הכתבה המקורית: עדויות שהגיעו לידי סוכנות הידיעות אי-פי חושפות את היקף הטיוח בשעה שמגפת קורונה השתוללה. כשרופאים ומומחים הזהירו את הנשיא רוחאני, הממשלה חששה מפגיעה בכלכלה. רופא: פקידי השלטון טענו שעטיית מסכות תעורר פאניקה

במבט WHAT REALLY IS:

אני שמה את עצמי בנעליו של הרופאה האיראנית בזמן הקורונה. אני נותנת קודם כל לשוק להמם אותי. האם זה יכול להיות שלא אכפת להם מאיתנו? האם זה יכול להיות שיותר חשוב לממשלה שלנו להראות טוב כלפי חוץ מאשר שאנחנו נחיה? האם?? השוק מערער את כולי. הלב שלי נשבר. אני בוכה. חושבת על הילדות שלי. עוד רגע בלי נשימה. ואז, נשימה. אני מתעשתת. התשובה היא כן. זו המציאות. ואותה אני מתבקשת לחיות. מה עכשיו? אני רופאה. נשבעתי לעזור לאנשים חולים.

אני נשבעתי ושבועתי היא בעדיפות עליונה. האמנם? אני מעזה לעצור לשאול מחדש. האם באמת האמנתי שאעמוד במצב כזה כשנשבעתי? האם אני מוכנה למות בשביל שבועה זו שנשבעתי כשהייתי צעירה, כשלא הייתי אמא, כשהאמנתי שהממשלה שלי היא אכן שלי, ובשבילי. למי נשבעתי? האם אני מרשה לעצמי לכפור בשבועה זו היום? לעזוב הכל.

לחזור הביתה. אולי גם לעזוב את המדינה למקום שבו הממשלה היא בשביל האנשים. אני עומדת בשקט. הכי בשקט שאפשר כשיש כל כך הרבה רעש. אני שומעת את השבועה שלי והיא מבקשת את כל כולי. אני נשבעת בשנית. מהרגע הזה. מה עכשיו?

אני מתקשרת לבעלי ואומרת שאני לא אחזור הביתה הרבה זמן עכשיו. אני של הבית חולים עכשיו. אולי לא אחזור הביתה בכלל. הלב שלי דופק חזק מאוד, אפילו שהחלטתי אני מאוד נסערת. השתיקה שלו שוברת אותי. אני לא רוצה לדבר עכשיו עם הילדות. אולי אחר כך. אולי מחר. כנראה מחר. השיחה מסתיימת ואני מתמסרת למציאות האיומה של בית החולים. הלב שלי שבור מבגידת הממשלה אבל אני יודעת שאין מקום עכשיו לנקמה וגם לא למרד. עובדים עם מה שיש. הצלת החולים היא בעדיפות ראשונה. אהבה היא בעדיפות ראשונה.

אני עוצרת ומתבוננת במחלקה. נותנת להכל לדבר אלי, לקולגות, לטפסים, לחולים, למיכשור, לריח, לתאורה, לגוף שלי בתוך כל זה. אני מחפשת אנשים שאוכל לדבר איתם בפשטות, שיבינו וירגישו ויפיעלו אהבה בצייתנות. אין לי מקום להתנגדות עכשיו. מעט מאוד מקום לוכחנות ודעתנות. איך אפשר לפעול כאחד עכשיו? אחד כולל הממשלה. איך אפשר לפעול כמה שיותר מתוך חיבור, מתוך הידיעה שכשחושבים על טובת כולם, כמה שאפשר, הטוב יתפרס, יעמיק ויגבה.

אני יורדת לפרטים לגבי מה הממשלה רוצה עד שאני מבינה בדיוק מה חשוב להם, איך הם ישמחו להראות כלפי חוץ, מה מניע אותם ומה אני יכולה לעשות כדי לשרת אותם. אולי אצטרך לשקר. לזייף מספרים, לעגל דיווחים. אולי אעשה את זה. אני מסתכלת פנימה.

השבועה שלי מחזירה אותי אל העיקר. אם אצטרך – אשקר. מי יכול לעזור לי עם זה? אולי עיתונאי, אולי הדובר של בית החולים? מי האיש הזה? אני מבקשת מהמזכירה שתחבר אותי אליו. אני עוברת לצוות הרופאים והאחיות – מה יש ברשותנו, מה חסר וחייבים להשיג, מי עובד כבר שעות רבות ומי הגיע עכשיו, מי חייב הפסקה כדי לאכול או להתקשר הביתה, מי חולה…? וכך, צעד צעד, עם כל דבר, כל אחד, כל רגע, אני מבקשת להיזכר – בעצמי, באהבה, באחדות, בהתמסרות אל החיים, כפי שהם, ולהיות אחת איתם, כל כולי.