שקר

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

כך התרגלנו:

אני מפחד – שיכאיבו לי, שייקחו ממני וישאירו אותי חסר, שיצחקו עלי או שיתעלמו ממני ויהפכו אותי לכלום או לחסר ערך. לכן, אני אשקר. אסלף את המציאות. אומר מה שאני רוצה שיחשבו וידעו. אומר מה שאני יודע שרוצים שאומר.

אני משקר – מסתיר, מעוות, מטעה. כשאני משקר, אני פועל כדי למנוע מצב מפחיד או כדי לפתור אותו, אם הוא כבר קיים. כשאני משקר, אני פועל כדי להגיע למקום שיבטיח שאני לא אחווה את הכאב לא אחסר.

האחר ששיקרתי לו, לעיתים רואה את השקר בזמן התרחשותו, לעיתים רואה אותו בדיעבד, ולעיתים עיוור לו. בכל המקרים האלה מתרחש כאב:

הכאב האחד הוא כאב של בדידות, על כך שהאחר בוחר להתרחק ממני ולשלוט בי, משום שהוא מפחד ממני- הוא מקריב אותי כדי לספק את צרכיו.

הכאב השני נובע גם מן הבדידות והנטישה הזו. “לא ספרו אותי והסתכלו רק על עצמם וטובתם” ישנו הכאב שבלהיות מולך שולל, ניצול האמון ולעיתים גם תפיסת עצמי כפאתטי , מגוחך וטיפש.

האדם ששיקרו לו מפחד עכשיו. הוא יודע שהוא עכשיו לעצמו. הוא יודע שברגעי אמת הוא מופקר. שהכל לא כמו שהוא חשב והבין. שכל אחד דואג לעצמו. הכאב של ההתפקחות הוא גדול.

עכשיו קיים פיתוי גדול לאדם ששיקרו לו לשקר. משום שגם הוא מבין שעליו להחזיק את הקלפים קרוב לחזה. גם הוא מאמין לסיפור שמסוכן כאן, בחיים האלה, בעולם הזה. גם הוא מאמין שהוא צריך לשלוט באחר.

ובעולם של שקר, לומר את האמת זה מסוכן. לא רק משום שאת מסכן את עצמך אלא משום שאתה עלול לסכן את האחר, בלי ידיעתך , משום שאינך יודע איך הדברים הם באמת, לגבי אף אחד ושום דבר.

אהבה ושמחה אינם קיימים באמת בעולם של שקר. הם תמיד בערבון מוגבל כי בעוד רגע אני אראה שכל מה שראיתי זה בעצם לא כך וזה לא זה.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכול אחד בתנועה:

שקר הוא אשליה, מנוהל על ידי הפחד שממציא השכל, חוקיו וכללי המשחק שלו.

כשאני משקר, אני מפחד רק ממחשבות – משום שבאמת איש לא יכול להפוך אותי לחסר או לריק. גם כאב נגרם אך ורק על ידי מחשבה שאני מזדהה איתה. מצבים לא יוצרים כאב. אני שוכח שאני אור. כלומר – כשאני מפחד אני מזדהה עם מחשבה שהיא אשליה.

לכן, כאשר אני ער ולא מנוהל על ידי השכל ופחדיו, אני יודע שלא קורה לי דבר, כאשר משקרים לי. לא באמת. החכמה שלי תראה לי את הדרך. האינטואיציה והאחדות שלי תראה לי את הדברים כפי שהם קורים באמת והאהבה שבי, תזכיר לאחר שהוא אהוב ורצוי גם כשהדברים לא משחקים לטובתו ותזמין אותו.

כשאני משקר אני לא מכיר בחופש של האדם שאיתי, אני לא בא בצניעות לקשר איתו ולא זוכר שרק האמת מגדלת ומאפשרת לאדם להסתכל במראה שקטה שבה הוא יכול ממש לראות את עצמו. אני שוכח, כאשר אני משקר, שאינני יודע מה הוא אמור לעבור דרכי וללמוד על עצמו ומה אני אמור לעבור דרכו וללמוד על עצמי, ולכן רק הרפיה ונכונות לומר כן מלא למה שאנחנו ניצבים בפניו כרגע יאפשרו את זה.

״שקר מקעקע את בסיסם של יחסים״