במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכל אחד בתנועה:

טירוף זו מחשבה שאומרת לי שאני לא חיה במציאות, שאני נפרדת ממנה, מנותקת  ממנה.

אם אסכים, אם באמת אבקש לראות, הטירוף יזעזע וירעיד את עולמי.

אז אראה דרכו את מהותי האמיתית, האמונות והאמיתות שליוו אותי כל חיי נושרות, נעלמות. מה שחשבתי שהוא בטחוני מתפרק. מה שהייתי בטוחה שהוא אני לא קיים יותר, אין לי יכולת להיאחז בו. כך אדע אותי שקטה בכל מצב.

אז אזכור את האהבה, אזכור שאני אהבה, שהעולם אהבה.

בהסתכלות כזאת טירוף הוא כמו סופת הוריקן שמזיזה כל גרגר של חול ומגלה סדר חדש.

היא מזכירה לי, שאני לא המחשבות שלי, שבאמת אין לי דבר להפסיד. כשמגיעים רגעי הטירוף, אני מתבוננת בעצמי מתוך לב הסערה ובאותו זמן שקטה, מרגישה ורואה את מה יש ללמוד, מבינה הכל כפי שהוא וכלום לא קורה.

אני רוצה להרשות לעצמי להשתתף בבילבול עם הטירוף, לא כי אני מבולבלת אלא כי אני חלק מהאחד, חלק מהכל, ללא נפרדות.

כשאני חיה פתוחה לסערות שיעברו דרכי, אני זוכה להרגיש את העולם על כל גווניו, חיים של נשימה ויופי לצד טלטלות.

כשאני יציבה, לטירוף אין במה להיאחז. הטירוף נעלם, הוא לא כאן להישאר, לא רוצה להיות בכל מקום בו ישנה יציבות, אין מה שיזין אותו, אין מה שימשוך אותו וכך הוא חולף.

“אני יציבה בטירוף”