על הכתבה מתוך מבט מה שבאמת:

כל עוד נאמין ביכולת שלנו לסדר את פני הדברים, לשלוט באיך שהם יקרו ובעוצמתם, כך יעלה המחיר, ההתנהלות שלנו תהיה תזזיתית וכאוטית יותר וההתמוטטות תהייה מהירה, חדה והרסנית יותר. ככל שנקים תנועות עולמיות, שמטרתן לבלום תנועות כוחניות מאיימות  אחרות (כמו למשל הקמת הטאליבן על ידי ארצות הברית, הקמת התנועה האיסלאמית על ידי ישראל, הקמת צבא דרום לבנון על ידי ישראל, ומעורבות ארה׳ב עם דרום וייטנאם במלחמת וייטנאם), כך תיווצרנה בעיות במימד חדש, קשות ומורכבות מקודמותיהן. פחד וכאב ישלטו בכיפה.

לא מושך לא, אין מושך אין, פחד מושך פחד ושקר מושך שקר. כח מושך כח, שינאה מושכת שינאה, וחורבן מושך חורבן.

האלטרנטיבה איננה התעלמות, הכחשה או צביעת הכל בורוד / חשיבה חיובית. האלטרנטיבה היא הכרה בכך, שמה שקורה הוא תוצאה של התפיסות שלנו, של הצורה שבה אנחנו רואים את החיים, של התבניות שדרכם אנחנו מבינים את העולם והן שקובעות מה נראה ולא נראה, מה נתפוס ולא נתפוס, מה נעשה ומה לא נעשה.

כשהטאליבן משתלט על אפגניסטן במהירות גדולה כל כך אחרי מספר רב כל כך של קורבנות, סבל, פחד והשקעות כספיות בסדר גודל חסר תקדים, כשאנשים נתלים על מטוסים בנסיעה על המסלול, ממריאים במטוס כשהם אוחזים בדפנותיו וכנפיו וצונחים למותם, כשאנשים נדרסים למוות בשדה התעופה על ידי אחיהם המבקשים להימלט מגורל מר שמביא איתו הטאליבן, לכל מי שמשאיר מאחוריו את מי שעזר לו וסיכן את עצמו על הקרקע- זהו הרגע לעצור ולשאול:

מהן האמונות שיוצרות זוועה שכזו?

איך יראה העולם או היום, אם לא נאמין בהן עוד?

ומהן ההבנות החדשות שהגיע זמנן? שהכל הבשיל לקראתן? שבלעדיהן נהיה כלואים באותם מעגלים של סבל?

למשל:

אחת האמונות שיצרה את הזוועה הזו: 

אנחנו ניכנס עם כח עצום, נשתלט ונשלוט, נכניע את המתנגדים ונכונן משטר שיפעל על פי ערכים מערביים ויהיה בן ברית לארצות הברית.

איך יראה העולם או היום, אם לא נאמין בהנחה הזו יותר?

אפשרות אחת היא: נלמד את התרבות של המקום. נכיר את הכוחות הפועלים, את אופן המחשבה וההבנה שלהם, נדע מה חשוב להם, נכבד את מה שיקר להם, נשקול אם נכון להתערב ולא נחשוב שאנחנו יכולים ליצור שינוי בלעדיהם או שאנחנו מסוגלים לכפות עליהם, מה שזר להם ולתרבותם.  

ואם כך, מה הגיע זמנו?

מכאן, אחפש את העוצמה, החכמה והיופי שלהם ואנסה בעזרתן לראות מה מדוייק לעם ולמדינה שבחייה אני נוגע. לפעמים, לא אגע. אלמד להסתדר בלי מה שהייתי רוצה שיהיה לי. אלמד לכבד את המסתורין ואת מה שהוא מזמן לנו, על ידי החכמה שהשכל לא מסוגל לתפוס. אלמד לקבל בעצמי חוסר אונים, אכיר בכך שאני לא יכול להשפיע או לשנות, אלמד שאני לא יכול להציל עם מעצמו, אלא רק להראות לו יופי ואהבה, לעזור לו להעצים אותם ולאהוב.