על הכתבה מתוך מבט מה שבאמת:

ללכת בלי מעצור, לפעול מתוך ידיעה שלמה, לדעת שמה שקיים הוא רק שער למה שמתבקש ויכול להיות, ושלאמת יש כח להזיז הרים ולגרום להם לקרוס לים.

כשאנחנו חיים כך או כשאנחנו רואים מישהו אחר, שכך הוא מבין את החיים וכאלה הן בחירותיו, הנשמה שלנו שמחה שמחה גדולה. היא רוקדת ובו זמנית נחה שקטה בביתה האמיתי. לא הגדרות ומגבלות ששם הפחד האנושי מן האינסופי אלא אמירת כן מלאה ובוטחת, שזוכרת שאנחנו משתתפים כאן במעשה גדול מאיתנו, שהפעולה והחכמה שלנו בעלות העוצמה, אינן נסמכות על עוצמה שיצרנו אנחנו ולא על חכמה שפיתחנו או גילינו במהלך חיינו. שזכינו. מול היופי הזה קשה לעמוד והלב מבקש להשתתף או לעזור, להיות חלק ולהודות.

אז מה בכל זאת חורק? ומה בכל זאת מפריד ומכאיב כל כך, לכולם? למה בתוך הריקוד הסוחף הזה מופיעים כעס וגינוי, התבדלות וחיכוך מדמם?

זהויות בונות חומות. זכויות לוקחות ונלקחות למרות. גינוי לא רואה את היותי שחקן במשחק של או-או, של מפסיד ומנצח. ו-אני או-אנחנו יוצר מאבק עם האחר, יהיה אשר יהיה.

מה תהיה המשמעות של המשפט – "אם יהודי בא ואומר שזה שלו אף אחד לא יאמר לו לא", אם יאמר באהבה ובקשר עמוק אל האדם, שאני אומרת לו את המילים האלה?
מה אעשה? מה אבקש? איך אקשיב לו?
אולי אומר לו – לך איתי ותראה? האם אבקש ממנו להרפות ואבטיח לו שהברכה תבוא גם עליו? אולי אדבר אליו כשותף שלי, בגילוי של העוצמה והיופי שבאים עם הכן המוחלט, שאני נדרשת לומר?

כשאני אנשק את האדמה לא כדי לטעון על זכותי עליה או על מנת להוכיח בעלותי עליה, אלא מאהבה, האם אזמין את מי שאינו חלק מן העם שלי או המחנה שלי, לנשק אותה גם, ולרקוד ולכרכר ולפזז לפני הארון, שהרי הוא אותו ארון?

ואם עשיתם כדברים האלה, אתם יודעים. ואם לא, עשו אותם ואז תראו, כי יש דברים שרואים רק אחרי שעושים. באמת.